עו"ד שרון כהן
לאור ניסיון אשר צבר משרדנו בתחום, תפורט הצעה לשינוי חוק איסור לשון הרע בכמה היבטים.
עם זאת, הצעה זו אף תועיל למי שמבקש להכיר ולהעמיק את ידיעתו בחוק איסור לשון הרע על פי ההסדרים והפסיקות שנהוגים כיום.
מבוא-
במאמר, זה אבקש לטעון, כי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן ה"חוק"), הינו חוק אשר דורש שינוי חקיקה, לאור פערים הקיימים בו ביחס לדין הכללי וביחס לניסיון החיים הקיים בחוק ובמשפט, משך למעלה מארבעים שנות קיומו.
חוק זה, הוא בעל חשיבות רבה במשפט הפרטי שביחסי אדם לחברו, עד כדי כך, שהמחוקק בשנות ה-60 ביקש להוציא הסדרים אלו הקשורים בדיני לשון הרע מפקודת הנזיקים האזרחים וליתן לו מעמד מיוחד.
לחוק לא רק חשיבות במישור הפרטי. החוק מעלה על נס שאלות חוקתיות אשר מעלות ביתר שאת המתח שבין חופש הביטוי לשמירת כבודו של אדם, אשר הלכו והעצימו עם חקיקת חוקי היסוד ב-1992.
אחת הסיבות לחשיבותו הרבה של החוק הוא בשל המפגש המתבקש שקיים בין הציבור הרחב ובין שאלות חוקתיות רחבות היקף המתבטאות בעצמה רבה בחוק זה.
לרוב, הכרעות לגופו של עניין נעשות בערכאות הנמוכות בבתי המשפט בישראל, ולמעשה בסוגיות רבות אין הלכות שהוכרעו ונידונו בבית המשפט העליון, אם כי קיימות פסיקות מנחות בערכאות נמוכות.
הציבור באמצעות עורכי הדין עושים שימוש רב בחוק זה הואיל והחוק עצמו למעשה מעודד הגשת תביעות. העידוד נעשה באמצעות האפשרות שקיימת בחוק לתבוע פיצוי סטטוטורי, דהיינו פיצוי ללא הוכחת נזקו של התובע, בסכום שיכול להגיע עד לכדי 100,000 ₪.
אמנם, בחוק עצמו קיימים איזונים ובלמים שבאים לכאורה לצמצם מספר התביעות בזאת באמצעות מנגנון ההגנות שבחוק, שבהתקיימן, הנתבע לא ישלם פיצוי גם אם פרסם דברי לשון הרע, ולעיתים אף הדבר נעשה במתכוון.
דא עקא, שלגישתי בפועל מנגנון זה אינו משרת כראוי ואינו מבצע תפקידו ביעילות, קל וחומר בחברה שמחד הופכת יותר ויותר אלימה מילולית, ובתי משפט שהם עמוסים לעייפה מאידך.
בטרם, אציג השינויים אשר ראוי לדעתי לקיים בחוק, אסקור בקצרה החוק גופו.
עיקרי החוק-
חוק איסור לשון הרע(להלן "החוק")[1][1] מסדיר את לשון הרע בהיבט הפלילי והאזרחי
סעיף 1 לחוק- מהו לשון הרע?
מקנה הגדרה רחבה למהות לשון הרע כל דבר שיש בו משום ביזוי, השפלה פגיעה כלפי מגוון נושאים כגון עיסוקו של אדם,גזעו,מוצאו וכו'.
היסוד העובדתי-
סעיף 2 מגדיר באופן רחב ביותר את רכיב ה"פרסום".
רשימת דרכי הפרסום אינה סגורה שכן נאמר "וכל אמצעי אחר" וכן "בלי למעט מדרכי פרסום אחרות", כאשר ישנה הבחנה בין פרסום בע"פ לבין פרסום שבכתב.
בע"פ – הפרסום יועד לאדם זולת הנפגע בפועל. בכתב- הפרסום יכל היה להגיע לאדם זולת הנפגע, כלומר החמרה בלשון הרע בכתב.
שורש ההבחנה בחוק נעוץ עוד מהמשפט האנגלי שהבחין בין slander ו- libel .
יצויין כי רכיב זה הוא רכיב שלא פותח דיו בפסיקה לטעמי, אולי בשל העובדה שאמצעי התקשורת תופסים מקום גדל והולך, ובתי המשפט מעדיפים שלא להיכנס לשאלות הנוגעות לעיתים במאפיינים טכנולוגים כגון המדיות ההולכות וגדלות באינטרנט וכדומה.
סעיף 3 -דרכי הבעת לשון הרע- יכול שתהיה במשתמע. אולם, רכיב זה הינו אחד מן הרכיבים עליהם יש ליתן הדעת כפי שיבואר בהמשך.
מושאי ההגנה- לפי חוק איסור לשון הרע הם אדם, חבר בני אדם, ציבור תאגיד ומי שהלך לעולמו, באמצעות יורשיו.
הערכים המתנגשים –
כפי שהוזכר,קיימת התנגשות בדיני לשון הרע, בין שמו של אדם וכבודו מול חופש הביטוי, דבר שמובלט בעיקר בכל הקשור לאמצעי התקשורת המתפתחים שאתגרו את בתי המשפט בצורך בקביעת הגבולות לחופש הביטוי.
בהכרזת העצמאות בפרק ג' לראשונה נאמר שישראל תבטיח "חופש...לשון", מכאן כי לזכות זו מעמד על.
בפרשת קול העם[2][2] הניח הנשיא אגרנט את יסודות עליונות הזכות אשר גרס לכמה פירושים אפשריים לחוק. ברם, הכריע וקבע כי יש להעדיף הפרשנות שלא פוגעת בחופש הביטוי ואימץ את מבחן הודאות הקרובה לפגיעה בשלום הציבור. לפי כבוד הנשיא ברק[3][3], ניתן לפגוע בחופש הביטוי באופן מצמצם באיזונים וכאשר יש ודאות קרובה לפגיעה בנפש.
בעניין ה"ארץ" וחב' החשמל,[4][4] אליבא ד'לנדוי אין לחופש הביטוי מעמד על. לגישתו יש לאמץ איזון אופקי של זכויות במעמד שווה. כבוד השופט זמיר במיעוט גרס לאיזון אנכי לפיו הזכות בעלת מעמד על.
ברם, בד"נ "הארץ"[5][5] החל השינוי עם דעת המיעוט של כבוד הנשיא שמגר כאשר עם הזמן הצטרפו שופטים מכובדים נוספים לדעתו. השופט לנדוי לבסוף סבר כי שתי הזכויות שוות עם משקל עדיף לשמו הטוב של אדם.
בפרשת אבנרי[6][6] כבוד הנשיא ברק חזר כי אין לחופש הביטוי מעמד על משפטי, ברם יש לשקלו באופן מיוחד כשהחוק שותק. עוד הוסיף והבחין בין מצב בו השופט צריך לפרש חוק לבין מצב בו החוק מקנה שק"ד לשופט.
חקיקת חוקי היסוד חיזקה עוד יותר את מעמדו של חופש הביטוי,על אף שהזכות לחופש הביטוי והזכות לשם הטוב אינן מופיעות בהם במפורש.
לעניין זה, ניתן למצוא 3 גישות במשפט: 1. גישת ברק[7][7] לפיה הזכות הינה חלק מח"י:כבוד האדם וחירותו וכי ניתן לפגוע בזכות רק בתנאי פסה"ג בסעיף8. 2. גישת דורנר[8][8]-לפיה לפגוע בחופש הביטוי כשיש פגיעה בכבוד האדם. 3. גישת זמיר-לפיה הזכות אינה נכללת בחוק היסוד כפי שהדבר עולה בפרשת קראוס[9][9].
לענייננו, יפים הם דבריה של כבוד השופטת סירוטה בפרשת הראל[10][10],החוזרת על דברי לנדוי מד"נ "הארץ" ועיגנה המשפט לפיו חופש הביטוי אינו חופש הביזוי,למרות הבכורה שיש לחופש הביטוי.
הדיעה הרווחת כיום היא שחופש הביטוי והזכות לשם הטוב נכללים בהליך פרשני בכבוד האדם וחירותו,אך ההכרעה בין הזכויות אינה חד משמעית.
הגנות
לצד ההגדרות הרחבות הקיימות בחוק, המחוקק קבע הגנות שבהתקיימן לא תהיה עילת תביעה אף אם אכן הוכחה לשון הרע. להלן נסקור בקצרה עיקרי ההגנות.
סעיף 13- פרסומים מותרים - הסעיף קובע רשימת מקרים בהם הפרסומים יהיו מותרים, כאשר עיקר ההגנה היא על רשויות ציבוריות. קרי, הרשות המבצעת, המחוקקת, השופטת, המבקרת וכל רשות מוסמכת אחרת.
המחוקק בהגנה זו נותן עדיפות לאינטרסים ציבוריים, ולכן קבע כי ההגנה תחול גם אם הוכחה לשון הרע ואף אם פורסמה בזדון. על כן נהוג לכנות הגנה זו כהגנה מוחלטת.
סעיף 14- הגנת האמת- מגן על המפרסם במידה ובפרסום יש אמת פוזיטיבית ויש עניין ציבורי כשני תנאים מצטברים.
סעיף 15- הגנת תום-הלב- דורשת שני תנאים מצטברים:א. תום-לב ב.התקיימות אחת מ-12 החלופות בסעיף15.
תרופות וסעדים–
1. צווים- סעיף7 לחוק מחיל את פקודת הנזיקין על החוק, לרבות סעיף71-72 לפק', שמקנים סמכות לבימ"ש לתת צוים מסוגים שונים.
סעיף9-10 לחוק מעניקים סמכות לבימ"ש במתן צוים.
סעיף8- מעניק סמכות לנפגע לקבל סעד בפן הפלילי בקובלנה.
2. צו קבוע – יכול להינתן לאחר הפרסום או לפני שפורסם,דבר שיש בו פגיעה גדולה יותר.
3. צו זמני- להבדיל מצו קבוע שיכול להינתן לאחר הליך בדיקה,הצו הזמני יכול להינתן במסגרת בקשה שבדיקה בה לא תהיה מעמיקה.
במתן הצוים תבדק תשתית ראייתית (סיכוי לזכות בתביעה או שהתביעה אינה קנטרנית) בלשון הרע ובנוסף השלכות הנזק.
4. פיצויים- לעיתים הפיצוי לא מרפא את הנזק שנגרם לשמו הטוב של אדם,שכן לא ניתן לכמת את הנזק. לכן בימ"הש פוסקים פיצויים על דרך של אומדן. סביר כי לשם פיצוי יש להצביע על נזק,אחרת יופנה לצו בלי פיצויים. אולם, עצם מתן הפיצוי לא מותנית בהוכחת נזק.
פיצוי מתקן- אמורים להשיב מצב לקדמות,דבר שלא תמיד
אפשרי.
פיצוי עונשי –הענשה מעבר לפיצוי המתקן. בישראל ,מכירים בפיצוי כזה שהפרסום מכון.
בהוצאת מודיעין דיברו על פיצוי הענשה וחינוך הציבור [11][
[1] 11].
פיצוי נומינלי- כאשר לא נגרם נזק ורוצים להצהיר על פגיעת זכות
פוסקים פיצוי סמלי.
השיקולים במתן הפיצוי -
לפי הנשיא ברק ברוזנבלום, בימ"ש בפסיקת הפיצוי ישקול מגוון שיקולים כגון: היקף הפגיעה, ההשפלה, טיב הפרסום וכו'[12][12]. ישנה חשיבות לתפוצת הפרסום בשקילת הפיצויים.
סעיף19 לחוק-מונה רשימת ארבע הקלות. בפרשת הארץ[13][13] נאמר כי ההקלות אינן מחייבות את בימ"ש שכן בימ"ש "רשאי" להתחשב.
פיצוי ללא הוכחת נזק-
אחת מן הסיבות בגינה נעשה שימוש רב בחוק היא קיומה של הוראות החוק הקובעות פיצויים ללא הוכחת נזק, דבר החוסך לתובע הצורך להוכיח את נזקו, בניגוד לתביעה אזרחית-נזיקית רגילה.
סעיף7א' לחוק (תיקון מסעיף 6)קובע הסדר לפיצוי מקסימלי של 50,000 ש"ח ללא הוכחת נזק. ברם כאשר תוכח כוונה הפיצוי הסטטוטורי עשוי להגיע ל-100,000 ₪ ללא הוכחת נזק.
דברי הנשיא ברק בפס"ד אמר לפיהם ההסדר קובע רף תחתון בפיצוי ללא הוכחת נזק,ולא רף עליון כפי שמשתמע מהסעיף[14][14],מעידה על מגמת הרחבה במתן הפיצוי.
דינים נוספים-
חוק הגנת הפרטיות[15][15]- החוק הדומה במבנהו לחוק איסור לשון הרע. האינטרסים קרובים אך לא זהים, שכן,חוק הגנת הפרטיות לא בהכרח מצריך פרסום. האינטרס המוגן בפרטיות לא מוביל לכך שכל פרסום יהיה בו לשון הרע.
הגדרת "פרסום" דומה בשני החוקים,וכן ישנן הגנות דומות, והסדרי ענישה ופיצוי דומים.
פקודת הנזיקין עוולת השקר המפגיע בסעיף58 לפק'- לרוב יהווה עילה גם בעוולת פרסום לשון הרע.
עקב דרישות בפק' לרוב יעדיף הנפגע לתבוע בגין חוק איסור לשון הרע.
עוולת הנגישה-בסעיף60 לפק'-פרסום שגורם לפתיתה או המשך הליך נפל מהווה עוולה בלשון הרע, כשפוגע בשם הטוב.
עוולת הרשלנות-כעוולת מסגרת יכולה להיות עילה כשפוגעים בשמו של אדם, כך נפסק בעניין קראוס[16][16]. ברם,לעיתים עילה יכולה לצמוח בעוולה ולא בחוק וההיפך, אולם,השתרעות עוולות המסגרת(ע.הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה) תלויית שיפוט ותכלית שנגזרת מחוק איסור לשון הרע[17][17].
הוראות נוספות קיימות בחוק העונשין[18][18], בכל הקשור לפן הפלילי של החוק, פן שבו לא נעסוק במאמר זה.
ההצעות לתיקון החוק-
האמור לעיל מהווה תקציר החוק בלבד, והובאו בו עיקריו בלבד.
בשורות הבאות אציע תיקון לחוק בשלוש רמות עיקריות, שיפורטו בהרחבה:
א. שינויים בהסדרי הפיצוי הסטטוטורי.
ב. שינוי סעיפים 11 ו-12 לחוק והתאמתם לדין הכללי, ולדיני התאגידים.
ג. שינוי סעיף 13- הפרסומים המותרים.
בשלושת רכיבים אלה, אציג מהו המצב כיום, ומדוע נדרש שינוי זה בחוק, באופן מטודולוגי
חלק א'-
שינוי הסדרי הפיצוי הסטטוטורי.
המצב כיום-
כיום הסדרי הפיצוי הסטטוטורי קבועים בסעיף 7א לחוק, שזהו לשונו-
"פיצוי ללא הוכחת נזק (תיקון תשנ"ט)
7א. (א) הורשע אדם בעבירה לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייבו
לשלם לנפגע פיצוי
שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק; חיוב בפיצוי לפי
סעיף קטן זה הוא
כפסק דין של אותו בית משפט שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד
החייב בו.
(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט
לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים
חדשים, ללא הוכחת נזק.
(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון
הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם
לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא
הוכחת נזק".
על פי החוק, יכול כיום תובע להגיש תביעה על פי החוק, וזאת מבלי שיצטרך להוכיח נזקו.
אין להקל ברכיב זה כלל ועיקר. הוכחת נזק על ידי הטוען הינה נטל חשוב ביותר שעל התובע להרים בהגשת תביעה נזיקית.
על פי דיני הנזיקין הכלליים, ככלל, על הטוען מחברו עליו הראייה. כחלק מנטל זה חל נטל הוכחת הנזק, שכן בתי המשפט אינם עוסקים בעניינים תיאורטיים אלא בנזקים הניתנים לאומדן.
לכאורה המדובר בדבר מובן מאליו, ברם בשורות הבאות אמחיש ואדגיש המובן מאליו מפאת חשיבותו.
על פי עקרונות דיני הנזיקין, כפי שמתבטאים היטב בפקודת הנזיקין (נוסח חדש), על התובע ככלל, מוטל נטל הראייה, והוכחת נזקו. קרי, גם אם יעמוד התובע בנטלי ההוכחה המוטלים עליו, ולא הוכיח את נזקו אזי לא יקבל פיצוי.
דברים אלו הם הגיוניים ומתקבלים על הדעת. בתי המשפט מבקשים לפסוק בהיעדר כלים אובייקטיבים, לפסוק פיצוי על פי הוכחת נזק שנגרם לאדם, ויהיה אדם צודק בטענותיו ככל שיהיה ולא הוכיח שסבל נזק, אזי הדיון המשפטי הופך לתיאורטי אקדמי גרידא, ולא לכך מכוון בית המשפט והמחוקק.
טענה כבדת משקל עמה יש להתמודד היא הטענה כי על בית המשפט ליתן פיצויים ראויים בגין עגמת נפש.
דא עקא, כי בתי המשפט בפועל פוסקים פיצויי עגמת נפש ביד קמוצה, ולא בכדי.
הואיל וההנחה הינה כי בית המשפט יפסוק פיצוי מקום בו נזק הוכח, הרי שעולה השאלה המתבקשת כיצד ניתן לכמת נזקים נפשיים שאינם ניתנים לאומדן. עגמת נפשו של פלוני אינה כעגמת נפשו של אלמוני.
יוצא איפוא כי המחוקק יוצא מן ההנחה שדיני לשון הרע שונים מדיני הנזיקים הכלליים, ועל כן סטה מעקרון הוכחת הנזק.
השאלה הנשאלת בעצם היא מדוע?
ניתן לשער ולעלות השערות לפיהן חוק זה מעלה על נס שאלות חוקתיות כבדות משקל. ברם תשובה זו אינה מספיקה הואיל וגם דינים אחרים בתחום הנזיקין יכולים להעלות שאלות חוקתיות.
במידה רבה, טיעון חוקתי בדבר עדיפות החוק לא תהיה ממשית הואיל והעקרונות החוקתיים מתמזגים זה בזה. שכן, אין כבוד לאדם כאשר אינו יכול להתבטא בחופשיות, ולא יכול להיות חופש ביטוי במקום בו אין כבוד לאדם. מכאן, כי עבור הפרסונות המשפטיות המעורבות במהלך משפטי, השאלות החוקתיות נותרות ברמת האתגר האינטלקטואלי ותו לא.
ניראה כי המחוקק היה מודע היטב לעובדה כי הנזקים בתחום דיני לשון הרע הם לרוב נזקים קשים לכימות, ולכן קבע רף סטטוטורי למתן פיצוי, בלי קשר לשאלה של תום לבו של הפוגע או לנזקו.
זאת ועוד, המחוקק ביקש כי כנגד הקלות שבה ניתן לכאורה לבסס עילת תביעה בחוק, לאזן ולבלום תביעות בלתי פוסקות באמצעות מנגנון ההגנות, אשר בהתקיימן- לא תקום עילת תביעה גם אם הדברים נאמרו בזדון וגרמו לנזק.
כפי שיבואר בהמשך מאמר זה, המחוקק למעשה הקל עם התובעים במקום שבו ראוי היה שלא יקל בו, בוודאי שלא תוך סטייה כה דרמטית מן הדין הכללי. ומאידך, בלם תביעות חיוניות ביותר כנגד נתבעים שראוי היה שייתבעו, אך בשל הגנות כאלה ואחרות- אינם נותנים את דינם.
יש לזכור, דיני לשון הרע לא זכו להלכות יוצאות דופן, ופרטים רבים הקשורים לחוק נפוץ זה למעשה נבנו באמצעות פסיקות של ערכאות נמוכות ופסיקות מנחות שאינן מחייבות כהלכה פסוקה וזאת בשל סכומי התביעה הנמוכים שרובם מצויים בסמכות בתי משפט השלום.
יחד עם זאת, אין לזלזל בהלכות חשובות שניתנו בתחום שחלקן נסקור בהקשר אותו אנו מעלים.
אין אני טוען כי יש לבטל כליל את ההסדר בדבר הפיצוי הסטטוטורי. ההיפך הוא הנכון. ברצוני לטעון כי יש לחדד ההסדרים ולהתאימם לדין הכללי ככל שניתן, הואיל והמצב כיום עשוי להביא לתוצאות לא רצויות מבחינה שיפוטית, ערכית ומשפטית.
המחשה לטענה זו מתבטאת היטב בפסק דינו של כבוד הנשיא ברק ברע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, נה (5), 510, שם דן כבוד הנשיא בהרחבה לעניין תכלית החוק והפיצויים הקבועים בו, ובין היתר נאמר:
"פירושה של ההוראה בפקודה בדבר "פיצויים" חייב להיעשות במסגרת התכלית המונחת ביסוד דיני הנזיקין ודיני איסור לשון הרע. והנה, על תכלית זו אין הסכמה".
ובהמשך מוסיף כבוד הנשיא:
"מטרה זו של השבת המצב לקדמותו אינה מעוררת קשיים מיוחדים כאשר הנזק שנגרם לנפגע מלשון הרע הוא נזק רכושי, כגון אובדן השתכרות או הוצאות. הערכתו של נזק זה במסגרת העוולה של לשון הרע אינה שונה מהערכתו של נזק זה בעוולה הגורמת לנזקי גוף. הקשיים המיוחדים מתעוררים בכל אותם המקרים – והם מרבית המקרים – שבהם לשון הרע גורמת נזק לא רכושי. נזק זה נוגע לפגיעה בשמו הטוב של אדם, במעמדו בחברה ובהערכתו את עצמו".
ברם, ניראה כי מסקנתו שתובא להלן של כבוד הנשיא היא המעניינת, ומביעה להערכתי את האנומליה והבלבול הקיימים בחוק לעניין פירושה של הוראת הפיצוי הסטטוטורי שבחוק:
"הוראה זו חוקקה לאחר האירועים נושא ערעור זה, ואין היא חלה עליהם. בחינתה של הוראה זו חורגת אפוא מגדריו של ערעור זה. היא מעוררת בעיות לא פשוטות של פירוש ותוקף. די אם נאמר, לצורכי ערעור זה, כי אין לקבל את עמדת המשיבים, שלפיה נקבע בהוראה זו רף עליון לפיצויים ללא הוכחת נזק. מטרתה של הוראה זו לקבוע רף תחתון המשחרר את הניזוק מהצורך להוכיח את נזקו".
(הדגשה אינה במקור)
יוצא איפוא כי לגישת כבוד הנשיא, משתמע כי סכומי הפיצוי הסטטוטורי הם בכלל מעין פיצויי מינימום, בניגוד ללשון החוק, ובניגוד לדין הרצוי להשקפתי.
עמדה זו, שיש בה פתח מיותר להרחבת הדין, קל וחומר בהיעדר הבחנה בין מקרי עוולה שונים, רק מחזקת העמדה לפיה יש לשקול בכובד ראש שינוי הוראות החוק בעניין זה.
הצעתי-
א. לשון הרע שנעשתה בכוונה
סבורני כי במקום בו הוכחה כוונה בפרסום שלון הרע, ראוי כי הפיצוי הסטטוטורי יישאר בעינו.
היסוד הנפשי קשה להוכחה, ועל כן מידת יכולת ההוכחה של האם היתה כוונה, אם לאו, אינה פשוטה.
דא עקא, בתי המשפט מתמודדים עם שאלות קשות מאלה שעולות ביתר שאת דווקא בתחום הפלילי, הואיל ולעיתים יסוד הכוונה עשוי להכריע גורלות. קל וחומר, כי הוכחת כוונה בענייננו – אפשרית.
כיצד נוכיח כוונה?
סבורני כי ראוי לקבוע חזקות אשר בהתקיימן חזקה שהפרסום נעשה מתוך כוונה.
השימוש במילה כוונה, עשויה להטעות, הואיל ולמונח זה שני פירושים אפשריים.
האחד, פירוש במישור התוצאה. קרי, רצון שייגרם נזק לנפגע. השני, כוונה שהדברים יפורסמו בפועל לאדם זולת הנפגע. כלומר במקרה השני לא מעוניין שייגרם לו נזק, אלא הוא חפץ שדבריו יישמעו או ייקראו, מעין "עצימת עיניים".
על אף שלכאורה ההבדלים שבין שני הפירושים אינו גדול לכאורה אני סבור, כי הכוונה הנדרשת היא במובנה השני, דהיינו, כוונת הפוגע שדברי לשון הרע יפורסמו ברבים על פי הגדרות החוק.
חזקות אלו ייגזרו ממבחני משנה, אותם אציע להלן, שעל בית המשפט לבחון בשאלה האם היתה כוונה:
- מבחן הרווח האישי. מקום בו הפוגע הפיק רווח אישי מן הפגיעה חזקה כי הדבר נעשה בזדון. כך, כאשר המדובר בשני עמיתים לעבודה, אשר אחד פרסם דברי לשון הרע כנגד חברו, וזכה לקידום בשל כך או ליתרון שאלמלא הפרסום לא היה זוכה בו, חזקה היא כי הפרסום נעשה בכוונה.
- מבחן הקירבה בין הצדדים. קירבה יכול שתיעשה כקירבה רעיונית גם אם הפוגע אינו מכיר את הנפגע. על פי ניסיון החיים, קירבה בין בני אדם יכול להוביל לניגוד אינטרסים, ועולה החשד כי פלוני ביקש לקנות לעצמו יתרון על חשבון אדם קרוב לו באמצעות פרסום דברי לשון הרע. ברור ונהיר, כי האדם הסביר יפרסם דברי לשון הרע על מי שקרוב ומוכר לו מאשר לזר.
- מבחן האינטרס המשותף. אינטרס משותף יכול להעיד על כוונתו של המפרסם לפגוע בנפגע במטרה לקנות לעצמו יתרונות. כך, בעל חנות שמפרסם דברי לשון הרע כנגד חנות מתחרה, יעלה החשד כי הפרסום הוא בכוונה ולא מתוך טעות או תום לב.
- מבחן שיקול הדעת. כאשר הפוגע פעל מתוך שיקול דעת וקור רוח, חזקה כי ידע תוצאות מעשיו, ופעל מתוך כוונה שהדברים יפורסמו. כך, קיים הבדל בין מצב שבו אדם מפרסם דברי לשון הרע בשיקול דעת וקור רוח, על פני אדם שפרסם לשון הרע מתוך קלות דעת אגב אורחא פעולות אחרות אותן הוא עושה.
- לשון הרע בכתב. דברים אשר נכתבו והופצו על ידי הנתבע בכתב על פי ניסיון החיים, ניטה לומר שדברי לשון הרע שנכתבו, הודפסו והושקעו בהם מחשבה, נעשו מתוך כוונה וידיעה שהדברים יפורסמו. ועל כן, סבורני כי יש לקבוע חזקה לפיה לשון הרע שנכתב והודפס בכתב חזקה שנעשה מתוך כוונה.
אלו הם מבחני עזר אותם ברצוני להציע לבחון.
יוער, כי תובע המבקש להוכיח נזקיו, במקרים כגון דא, דרכו סלולה לכך.
ברם, על מנת ליהנות מן ההסדר הססטוטורי לעניין הפיצוי ראוי שייקבע כי אלו יתקיימו בהתקיים כוונה.
ב. לשון הרע שנעשתה מתוך קלות דעת או תום לב.
לשון הרע שנעשתה בתום לב, לא ראוי שדינה יהיה כדין לשון הרע שפורסמה מתוך כוונה.
לגישתי, כי במקום בו נאמרו דברי לשון הרע, בתום לב, קלות דעת או אף תמימות, ראוי שהדין יהיה כדיני הנזיקין הכלליים. מכאן, כי במקום בו נאמרו דברי לשון הרע שלא בכוונה, על הנפגע להוכיח נזק.
גם במקרים אלו ברצוני להציע מבחני משנה לקביעת חזקות בהן לשון הרע תהיה בתום לב, ואף להוסיפם להגנת תום הלב סעיף 15, במקרים הבאים, שהם במידה רבה תמונת הראי של מבחני המשונה לעניין הכוונה:
- מבחן האקראיות. מקום בו נאמרו דברי לשון הרע באופן אקראי, קרי כאשר נסיבות הפרסום המקום והזמן מצביעים על דברים לא מתוכננים, שהתפתחו ללא צפיות, ראוי לקבוע חזקה כי אלו אינם דברי לשון הרע שנאמרו מתוך כוונה.
- מבחן ההיכרות. מקום בו הצדדים אינם מכירים או קרובים אחד לשני, חזקה כי הדברים לא נאמרו במטרה לפגוע בנפגע. במצב זה, קשה להצביע על כוונה לפגוע באדם אם אין כל רקע קודם בין הצדדים.
- "אידנא ד'ריתחא"- המשפט מכיר בהלכה השאובה מן הדין העברי לפיה כאשר אדם אומר דברי לשון הרע, בזמן שהוא שרוי בכעס יוצא דופן, אין לייחס לו כוונה. הרעיון העומד אחרי ההלכה הוא כי אין לתפוס אדם בכעסו, ועל כן אל נייחס לאדם כועס ששיקול דעתו אינו בראשו כוונה לפגוע בפלוני.
- מבחן "הקורבן המקרי". כאשר הנפגע מדברי לשון הרע הוא נפגע מקרי, קרי, אדם שנקלע למקום במקרה – לא נייחס למפרסם כוונה. כך למשל, אדם ההולך ברחוב ולפתע אדם מטיח בו דברי בלע, בזמן שכלל אינם מכירים ובאותה מידה יכול היה להיות אדם אחר- לא נייחס למפרסם דברי כוונה.
ב.1. מעשה של מה בכך. על פי סעיף 4 לפקודת הנזיקין :
"מעשה של מה בכך- לא יראו כעוולה מעשה, שאילו היה חוזה ונשנה לא היה בו כדי ליצור תביעה לזכות נוגדת, ואדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך".
תביעות רבות בתחום דיני לשון הרע באות לעולם בחטא. דהיינו מקורן אינו אלא ברצון התובע ליצור לחץ על הנפגע.
החוק, כיום יוצר מצב אבסורד שבו גם דברים שלכאורה ישמעו פעוטים לאדם הסביר, יצטרכו לדון בבתי המשפט, הואיל והם עונים להגדרות הפורמאליות בחוק, בין אם נאמרו בכוונה ובין אם בתום לב או קלות דעת.
כיום, על פי פקודת הנזיקין מנגנון ראוי זה יכול ליתן פתרון למצב בו ניראה לבית המשפט כי התביעה קנטרנית שאינה ראויה כלל לדיון. שכן, בית המשפט לא ייתן ידו לכל התבטאות זו או אחרת ששמע פלוני מאלמוני, וכך יהפוך בית המשפט לזירת התגוששות לא ראויה בשל דברים כאלה או אחרים שנאמרו.
על כן, סבורני כי ראוי שבית המשפט יעשה שימוש גדול יותר במנגנון זה, אשר מעוגן בפקודת הנזיקין ויאמצה ביתר שאת לחוק.
לסיכום עמדתי ברכיב זה, נשוב ונבהיר, במקום בו נגרם וניתן להוכיח נזק, בין אם הפרסום נעשה בכוונה ובין אם לאו, ראוי לפצות במלוא הנזק, על פי הדין הכללי.
ברם, במקום שבו לא הוכח נזק, ראוי לקבוע חזקות להוכחת כוונת המפרסם, ורק עם קביעת חזקות אלה, יוכל הנפגע לטעון לפיצוי הסטטוטורי.
אני סבור כי הסדר זה ישרת מטרות החוק מחד, ומאידך, יאפשר לבתי המשפט לעסוק במקרי הליבה אותם החוק מבקש להסדיר, דבר שוודאי יקטין העומס על בית המשפט, הואיל ועל התובע לעבור החסמים שנידונו לעיל, חסמים שלדעתנו מתבקשים בחוק זה.
חלק ב'
התאמה לדיני התאגידים-
שינוי בסעיפים 11 ו-12 לחוק.
המצב כיום-
שימוש רב נעשה בחוק בכל הקשור לתביעות דיבה המוגשות כנגד הוצאות עיתונים יומיים, לרבות שלוחיהם, קרי, כתבים, צלמים, עורכים וכו'.
באופן מפתיע למדיי, נראה כי דווקא חוק איסור לשון הרע, מציג בצורה חדה ביותר את סוגיית האחריות האישית של נושאי משרה בתאגיד ומעלה אותו על נס.
במה דברים אמורים?
סעיפים 11 ו-12 לחוק איסור לשון הרע קובעים אחריות אישית על מי מנושאי המשרה בתאגיד אשר פרסמו לכאורה לשון הרע.
אך כפי שיובא, החוק לא רק שאינו מתחשב במסך ההתאגדות של התאגיד, אלא הוא קובע בחקיקה ראשית, באותיות קידוש לבנה כי במקרים מסויימים נושאי המשרה ישאו באחריות אישית, גם אם הם פעלו כשליחי התאגיד.
נושאי המשרה עליהם החוק מטיל האחריות הם נושאי משרה בכירים וזוטרים בתאגיד כאחד.
רוב העיתונים במדינת ישראל מאוגדים בתאגידים גדולים אשר מקורם בהוצאות לאור השייכות לגופים פיננסים גדולים בישראל.
דוגמא: לעיתים כאשר כתב פלוני אשר מפרסם כתבה פוגעת על אלמוני יש בה דברי לשון הרע כנגדו לכאורה. כדי להקשות על הדוגמא, נניח כי המדובר בכתבה בעלת חשיבות חדשותית גדולה, כגון חשיפת שחיתות לכאורה.
בדוגמא זו, נהיר וברור כי אותו הכתב פעל כשלוחו של העיתון. קרי, של התאגיד ו/או ההוצאה לאור שמוציאה העיתון.
ולמרות זאת, במקרים אלה החוק מטיל אחריות אישית וישירה על מי שכתב את הכתבה.
אולם, החוק אינו מסתפק בכתב, והוא מטיל אחריות פלילית או אזרחית גם על המוציא לאור, על המפיץ ואף על בעל בית הדפוס כאשר עסקינן בעיתונות כתובה במקרים מסויימים.
יודגש כי החוק מטיל את אחריות אישית על פרסונות אלה, בנוסף לאחריות המוטלת על התאגיד, הן במישור הפלילי והן במישור האזרחי.
במתח הזה, שבין דיני לשון הרע על כל הכרוך בהם מחד, וסוגיות שמקורן בדיני תאגידים ובאחריות נושאי משרה מאידך, נראה כי לא נערך דיון אמיתי ומעמיק אשר בוחן מלוא משמעויות החוק, וההתייחסות אל ההסדרים לעניין זה כאל דבר מובן מאליו ולא כך הוא.
ההיפך הוא הנכון. אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה הינה מיסודות דיני התאגידים. יש הרואים ובצדק, בתאגיד כ"פקעת חוזית" הנותנת ביטוי אמיתי לכוונותיהם המפורשות או המשוערות של בעלי האינטרסים בתאגיד. אין חולק על כך כי החברה היא אישיות משפטית כללית, המשמשת מושא לזכויות וחבויות רבות בתחומים שונים של המשפט. ברור כי חברה צריכה להיות כשירה להתקשר בחוזים, להיות בעלת קניין, להיות מסוגלת לרשת או לתבוע ולהיתבע בשמה. כך, תופעות משפטיות רבות, הכרוכות בפעולה מסוימת, אינן אפשריות אלא ברצונו של הפועל בשמה. מקורן של תופעות ככריתת החוזה, עוולת הרשלנות או בוודאי שעוולת לשון הרע הן ברצון האנושי. מאחר שהאישיות המשפטית המאוגדת, נעדרת בסיס רצוני, אין רצונה יכול להיווצר, אלא על ידי אחרים, קרי שלוחי התאגיד.
בעניין זה, נערך בתחום דיני התאגידים דיון מהותי וחשוב בכל הקשור להטלת אחריות אישית על נושאי המשרה בחברה וזאת על פי חובת הזהירות והנאמנות שלהם לחברה על פי הדין המתפתח בתחום זה.
משום מה, נשכח דיון מעמיק בפן זה בראי חוק איסור לשון הרע הקשור בקשר גורדי עם דיני התאגידים בכלל, ועם אחריותם האישית של נושאי המשרה בפרט, שבענייננו הם יכולים להיות כתבים, עורכים, מנהלי התאגיד וכו'. נראה כי מצבם של אלו האחרונים הורע ביחס לדיני התאגידים הכלליים, לעומת חוק איסור לשון הרע.
בתחום דיני לשון הרע, נתנו פסקי דין חשובים המטילים אחריות אישית על נושאי משרה בתאגיד בלשון הרע כגון כתבים, בנוסף לאחריות שהוטלה על התאגיד, מבלי שכלל נידונה בהם הסוגיה התאגידית והקשר לדיני התאגידים ואף לא נמצא מקרה כגון דא שבא לפתחו של בית המשפט העליון אשר יתן דעתו לסוגיה זו.
בטרם אציג הצעתי לשינוי החוק, יובאו בקצרה עיקרי דיני התאגידים לעניין אחריות נושאי משרה.
דיני החברות -הגדרת נושאי משרה ומשמעויותיה
על מנת לדון באחריותם של נושאי משרה יש לדון תחילה בהגדרה המשפטית לנושאי משרה כפי שהיא מופיעה בסעיף ההגדרות. סעיף 1 לחוק מגדיר נושא משרה באחת משלש דרכים:
האחת- הגדרה על פי תואר התפקיד. כל מי שמשמש בתפקיד המופיע ברשימת התפקידים שבחוק, דהיינו:
1. דירקטור
2. מנהל כללי
3. מנהל עסקים ראשי
4. משנה למנהל הכללי
5. סגן המנהל הכללי
השניה- הגדרה על פי מהות התפקיד - כל מי שממלא תפקיד בחברה והתפקיד במהותו הוא כזה הכלול בסוגי התפקידים שהוזכרו קודם לכן גם אם תוארו שונה.
השלישית- הגדרה על פי תפקוד וכפיפות: כלומר, כל מי שעוסק בניהול וכפוף במישרין למנהל הכללי.
יוצא איפוא כי הגדרתו של נושא משרה הינה רחבה, ואיננה פורמלית אלא מהותית. הגדרה זו תסייע לנו בהמשך לקשר נושא זה לענייננו.
מרגע שהוגדר אדם כנושא משרה, נוספות לתואר זה השלכות משפטיות רבות. כאשר אדם מקבל "תווית" של נושא משרה, עליו לקבל על עצמו עול של חובות הישימות לגביו. ניתן לסווג את נושאי המשרה למספר קבוצות משנה בהתאם לתפקידם בחברה : נושאי משרה, דירקטוריון, דירקטורים, והמנכ"ל. כאמור, כל אלו הם נושאי משרה בחברה. על נושאי משרה אלה, חלות מספר הוראות בחוק לעניין חובתם וזכויותיהם: אזכיר בקצרה את מספר ההוראות הרלוונטיות לעניינינו לגבי אחריותם בנזיקין.
1). חובת הזהירות של נושא משרה (והרלוונטית לענייננו) – סעיף 252 לחוק.
2). חובת נקיטת אמצעי זהירות ורמת מיומנות של נושא משרה- סעיף 253 לחוק.
3). מתן פטור בשל הפרת חובת הזהירות של נושא משרה- סעיף 259 לחוק.
הבחנה בין חובת הזהירות לחובת האמונים - כללי
בסיס האחריותסטנדרט האחריותדרישת הנזקהתרופהחובת הנאמנות.התעשרות עצמיתאחריות חמורהלא קיימתצווי מניעה השבהחובת הזהירות.סטייה מסטנדרט זהירות סביראחריות רק בגין רשלנות רבתיקיימתפיצויים על הנזק.
ראשית, חובת הנאמנות נקשרה בדיני עשיית עושר ולא במשפט המתמקדים בהתעשרות העצמית של המפר, בעוד שחובת הזהירות התפתחה כענף של האחריות הנזיקית, המתרכזת ביסודותיה של עוולת הרשלנות, ובפיצוי החברה הניזוקה על הנזק שנגרם לה. בהתאם, בעוד שבסיס האחריות בגין הפרת חובת הנאמנות, הוא המניע הסובייקטיבי של נושא המשרה להפיק רווח אישי מן הפעולה, בסיס האחריות בגין הפרת חובת הזהירות, הוא להלכה, הבסיס האובייקטיבי של הסטייה מסטנדרט זהירות סביר.
שנית, כתוצר נוסף המבדיל בין שתי החובות הללו, קיים רכיב הנזק. בעוד שיסוד הנזק מהווה את אחד מיסודותיה של עוולת הרשלנות, כך שבהיעדר נזק אין עוולה, הרי שבהקשר של חובת האמונים, שבו בתי המשפט והדגישו כי המנהל מפר את חובת הנאמנות שלו כלפי החברה, כל אימת שהוא מציב עצמו במצב של ניגוד עניינים, גם אם לא נגרם כל נזק כתוצאה מהתעשרותו העצמית.
התפנית באחריותם של נושאי המשרה[19][19]
שאלת חיובם של נושאי משרה בגין הפרת חובת הזהירות, בחברה בה כיהנו, עברה מהפך רב משמעות החל ממחצית שנות השמונים, כאשר נושא זה הפך לבעיה המרכזית בכל דיון משפטי וציבורי סביב תפקידם ואחריותם של נושאי המשרה.
בתי המשפט נמנעו בעבר מלהחיל על נושאי המשרה ובמיוחד על הדירקטורים בחברה, חובות זהירות מקיפות כפי שהיה נהוג לעשות כן כלפי חובת האמונים. על כן מעטה היא הפסיקה באותו עניין בשנים אלו. יש לזכור ואין חולק על כך, כי חברות נועדו על מנת לקחת סיכונים ולנסות גם לזכות בסיכויים, ולא כל כשל שוק מורה בהכרח כי נגרם ע"י כישלונם של הדירקטורים בחברה. יחד עם זאת, אין בטיעון זה כדי לשמש עבור הדירקטורים מגן כאשר לא נתנו דעתם והקדישו מזמנם ומרצם לענייני החברה בה הם משמשים, עד כי התנהגותם הגיעה כדי התרשלות בתפקידם.
את הגישה הרכה שהונהגה בעבר כלפי הדירקטורים ניתן להצדיק במספר סיבות:
א. תפקיד הכרוך בכבוד- הגישה הבסיסית לתפקידו של הדירקטור היתה, כי מדובר בתפקיד של כבוד אשר אינו נושא עימו אחריות כלשהי.
ב. היעדר יתרון אישי- במרבית המקרים הקשורים בהפרת חובת הזהירות לא נטל הדירקטור לכיסו דבר, ולא פעם אף הפסיד את כספו האישי שהיה מושקע בחברה כבעל מניות.
ג. החשש מהתערבות בשיקול הדעת של הדירקטור- בתי המשפט נמנעו בתחילת הדרך מלהחיל נורמות עסקיות בתחום ניהול העסקים, וביקשו להימנע מהתערבות בשיקולים מסחריים.
ד. תגובת כוחות השוק- תגובת השוק - כרקע מגיב - של בעלי המניות והנושים בחברה, שימשה לא אחת כתחליף להטלת אחריות אזרחית, ולכן ביהמ"ש ראה בכך כתחליף להתערבותו, והשאיר בידי הציבור את האחריות לטפל בנושאי המשרה שמעלו בתפקידם.
הפסיקה בעשור האחרון בארה"ב[20][20] , אנגליה[21][21], ארצות המשפט המקובל וישראל[22][22] שינו את גישתם באופן קיצוני.
בתי המשפט הושפעו ממספר גורמים: החקיקה בנושא חדלות פירעון של חברות, חקיקה אשר ביקשה להחמיר עם חברות הנכנסות לפירוק, כמו גם התיקונים שהוכנסו בחוקים השונים כדוגמת פקודת פשיטת רגל וחוק הוצאה לפועל. דו"חות ועדות ציבוריות מסוימות אשר עסקו בנושא, ורחשי דעת הקהל אשר לא הייתה מוכנה להשלים עם כישלונן של חברות ללא אחריותם של אלו אשר שלטו בהגה החברה, עובר לכישלונה.
ראשונים לשינוי היו בתי המשפט באנגליה. אלו זנחו את תקדימי העבר אשר ראו בדירקטורים ובייחוד החיצוניים, כחסרי חשיבות הבאים לפאר את הדירקטוריון ללא כל ציפייה ודרישה להתערבות בחברה אליה הגיעו. לאור ההתפתחות בעולם כולו והתפתחות הפסיקה בישראל, המליצה וועדת ברק בראשותו של השופט ברק ב- 1988, כשלב מקדמי לקראת הרפורמה הכוללת ביני החברות , להקדים ולחוקק פרק נפרד בפקודת החברות שעניינו "אחריות נושא משרה[23][23]".
התפתחות תורת האורגנים- וייחוס כוונות החברה לאורגן
בפרק זה אדגים התפתחות משפטית נוספת, של מעין "הפרדת רשויות" בחברה, אלו הם למעשה האורגנים השונים בארגון. אנסה לבאר כיצד ניתן לייחס כוונות מהחברה כאישיות משפטית נפרדת, לאורגנים שבה, ובכך להטיל אחריות על אותו אורגן שהפר את חובת הזהירות שלו.
החברה כאמור הינה ישות משפטית הנפרדת ממרכיביה. יחד עם זאת, החברה אינה מסוגלת, מעצם טיבה וטבעה, לבצע את תפקידיה אלא באמצעות אנשים בשר ודם. הגורמים שבאמצעותם פועלת החברה נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: גורמים שהם אורגנים של החברה, וגורמים שאינם אורגנים שלה. השוני בין שני גופים אלו הוא בכך שפעולותיו של אורגן של החברה נחשב כפעולתה של החברה עצמה, ואחריות החברה לפעולתו- כלפי צד ג'- היא אישית[24][24]. ומי שאינו אורגן פעולותיו עשויות לחייב ולזכות את החברה, רק בהתאם לדיני השליחות.
המבחן לקביעה מיהו אורגן- המשפט יצר פיקציה המייחסת את תכונותיו וכוונותיו של אדם בשר ודם לחברה. ליצור אנושי, מחשבה כוונה ואברי גוף כדי לבצע את כוונתו. לחברה לעומת זאת, אין כוונה ואברי גוף, ולכן חייבת היא לבצע את פעולותיה באמצעות בני אדם. האנשים הפועלים בשמה במסגרת זו אינה פועלים עבור החברה, פעולתם היא פעולת החברה עצמה ומחשבתם וכוונתם היא מחשבתה וכוונתה של החברה.
חוק החברות בחר להגדיר את מיהותו של האורגן באמצעות מבחן כפול:
א. המבחן הארגוני- האסיפה הכללית, הדירקטוריון והמנהל הכללי הם אורגני החברה. כאן, מהות הגוף, ולא תפקידו, הם אלו הקובעים את היות הגוף כאורגן. אף כי פסיקה מאוחרת, הרחיבה את מעגל האנשים אשר ייחשבו כאורגנים בקבעה "גוף או נושא משרה בכיר בתאגיד יהיה בוודאי אורגן שלו[25][25]".
ב. המבחן הפונקציונלי- אורגן הינו כל מי שעל פי דין או מכוח התקנון, רואים את פעולתו כפעולת החברה לענין בו הוא פועל. הינה כי כן, הפונקציה המבוצעת ע"י הגוף, היא הקובעת את אופיו כאורגן בחברה, יהיה מקומו בהיררכיה התאגידית אשר יהא.
רכיב שני זה במבחן הכפול הינו חשוב ביותר לענייננו, הואיל וכתבים בעיתון להבדיל מבעלי בתי דפוס, המוציאים לאור וכו', בוודאי שלא יענו על המבחן האורגני, אלא יענו על היותם אורגנים של ההוצאה לאור על פי המבחן הפונקציונלי.
ייחוס כוונת האורגנים לכוונת החברה
הדין כפי שהתפתח בפסיקה, אומץ ע"י החוק בקבעו את תורת האורגנים- סעיף 47 לחוק - לפיה מעשה או מחדל של האורגן, הינם מעשה או מחדל של החברה עצמה. כאמור בסעיף 53(א):
"החברה חבה במישרין באחריות בנזיקין על עוולה שבוצעה בידי אורגן שלה".
סעיף קטן (ב) מחזק וקובע:
"הוראה זו אינה גורעת מאחריותה השילוחית של החברה בנזיקין על פי כל דין".
ומוסיף סעיף 54 (א):
"אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס".
מדברים אלו, אנו למדים, כי עצם היותו של פלוני, בין השאר, אורגן של החברה, אינו מקנה לו הגנה כאשר ביצע בעצמו עוולה בנזיקין, ואין הוא יכול להסתתר תחת אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה כאשר מעשה הנזיקין בוצע על ידו. עם זאת, הטלת אחריות אישית על אורגן בחברה בין בחוזים ובן בנזיקין, מחייבת הוכחה כי מתקיימת חובת זהירות מושגית של אותו אורגן באופן אישי, מלבד חבותה של החברה[26][26].
ברם, כפי שאציג בהמשך, יכולת התביעה בנזיקין על פי חוק איסור לשון הרע הינה אף פשוטה יותר בתביעה על פי פקודת הנזיקין, הואיל והתובע אינו מחוייב להוכיח חובות זהירות קונקרטיות או מושגיות כיוון שהחוק יוצא מנקודת ההנחה כי אלו מתקיימות.
עילת החיוב האישי של אורגן בנזיקין- "מודל האחריות האישית"
לצד התפתחותה של דוקטרינת "הרמת מסך" בחברה, המייחסת את פעולות החברה לבעל המניות שבה, התפתחה דוקטרינה של חיוב אישי עצמאי של האורגן, מחמת הפרת חיובו האישי, ובלא קשר ל"מסך". יש להדגיש, כי האחריות האישית, דווקא מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. יתרונה של האחריות האישית הינו, בהצלחתה להרחיב את מעגל היריבות, ולתרום לפיתוחם של סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת. הרמת המסך מכרסמת באותו עיקרון על-ידי התעלמותה ממנו. הרמת המסך היא תרופה שמהותה, התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה.
וכפי שקבע ביהמ"ש בפ"ד בן מעש[27][27]:
"האחריות האישית מוטלת על האורגן על פי קני המידה הרגילים להטלת אחריות במשפט האזרחי. האורגן יישא באותו נזק אשר הוא גרם אישית לפי דיני האחריות. הרמת מסך לעומת זאת, חותרת תחת עצם האחריות המוגבלת, הנובעת מאישיותה המשפטית הנפרדת של החברה".
אך גם בדוקטרינה זו, ניתן לראות את ההבחנה שמקיים ביהמ"ש בין נושה נזיקי לנושה חוזי, ואת הנטל המוטל על התובע מכוחה של העילה החוזית (חוסר תום לב), אל מול רעותה הנזיקית (רשלנות). וזאת בקבעו[28][28], כי לצורך הוכחת עילת הרשלנות, אין להסתפק בבדיקת חובת הזהירות הרגילה, אלא יש צורך להוכיח חובת זהירות אישית הנובעת מקיומם של יחסי אמון מיוחדים שבין הנפגע לאורגן. מוסיף ביהמ"ש וקובע, כי באשר לעוולת הרשלנות מצד האורגן ולשאלה מתי תקום חובת זהירות אישית מצדו כלפי נושה חוזי קובע הוא:
"לצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של מנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשגרתית של נושא משרה בחברה. ומבלי למצות, עשויה להיות בהקשר זה משמעות לנתונים כמו מומחיות אישית של המנהל בעניין נשוא ההתקשרות, עליה סמך הצד השני להתקשרות".
אם כן, מסכם ביהמ"ש כי כל הדוגמאות בהן הוא משתמש כראייה למקרים בהם מתקיימים, לכאורה, יחסים מיוחדים בין האורגן לנפגע והמצדיקים לפיכך הטלת חובת זהירות אישית על האורגן כלפי אותו נפגע, מאופיינות בהסתמכות של הצד השני על האורגן[29][29], ובכללן:
א. מומחיות אישית של המנהל, עליה הסתמך הצד השני להתקשרות.
ב. מומחיות מקצועית עליה הסתמך הצד השני.
ג. יחסים מיוחדים בין הצדדים.
רק בהתקיים כל אותם התנאים לעיל, יש מקום להמשיך בבדיקה ולבדוק את טענת הרשלנות לגופו של ענין, דהיינו קיומה של חובת זהירות ובדיקת ההפרה. הכלל הוא, כאמור בכל עילה נזיקית, כי על התובע להוכיח- בראש ובראשונה- כי האורגן אותו הוא תובע, חייב כלפיו חובת זהירות אישית ולא רק בחובת זהירות כללית במסגרת תפקידיהם.
הבעייתיות שבסוגיה שלפנינו-
בהצעתי אעסוק ואתמקד בתביעות נפוצות בגין לשון הרע והוא תביעות כנגד עיתונים יומיים בעיקר "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", העיתונים הנפוצים במדינה, אשר כנגדם מוגשות תביעות דיבה רבות מדי יום ביומו.
לעניין זה, ראוי להתמקד ולציין העובדות הבאות על מנת להכניס עבודתנו למסגרתה הראויה:
א. העיתונים היומיים מאוגדים כדין, וההוצאה לאור האחראית עליו, הינה תאגיד לכל דבר ועניין.
ב. העורך הראשי הינו לכל הפחות נושא משרה בכיר בתאגיד, הן ברמת ההגדרה הפורמלית והן ברמת הגדרתו המהותית.
ג. המוציא לאור אף הינו נושא משרה בכיר בתאגיד, הן ברמת ההדגרה הפורמלית והן ברמת ההגדרה המהותית.
ד. הכתבים הנם על פי ההגדרה המהותית נושאי משרה בתאגיד, והם אחראים לפרסום.
ה. בעל בית הדפוס בו בוצעה הדפסת הכתבה, והמפיץ אף הם נושא משרה ברמות אלה ואחרות בתאגיד, אם כי בפרקטיקה מקובלת פחות לתבוע פרסונות אלו.
הבעיה מצויה בכמה רבדים:
ראשית, עסקינן במצב המתאר מערכת של תאגיד לכל דבר ועניין על נושאי המשרה שבו. ולכן מערכת ו רלוונטית לענייננו.
שנית, על אף היות המערכת הנ"ל תאגיד לכל דבר ועניין, יוצא כי בכל הקשור בפן של חוק איסור לשון הרע, המחוקק סטה הלכה למעשה עוד בשנות ה-60 מן ההלכות המקובלות בכל הקשור לאחריות נושאי משרה בתאגיד, ובמובנים רבים החוק למעשה סלל את הדרך בפני דיני התאגידים והחברות אל ההלכות המתחילות לקרום עור וגידים בשנים האחרונות לכיוונה של הטלת אחריות על נושאי משרה שבתאגיד, ולכן במובן זה המדובר בכל הקשור בדיני לשון הרע בחקיקה מתקדמת שאולי הקדימה את זמנה.
שלישית וזה העיקר- ניראה כי הן המחוקק הן קובעי המדיניות, והן השופטים היושבים בערכאות השונות הדנות בתחום דיני לשון הרע (עניין המצוי לרוב בתחום סמכותו של בית משפט השלום), כלל לא דנים בהלכות החוק על דיני החברות, על אף שההסדרים שבחוק מהפכניים בכל הקשור לדיני החברות.
לגישתי, אין כל הצדקה אמיתית לסטיית החוק מדיני התאגידים הכלליים. ההיפך הוא הנכון. לגישתי, דווקא במקרים הנידונים בפני בתי המשפט בהקשר לחוק, ראוי לשמור בשמרנות ובקפדנות על מסך ההתאגדות של ההוצאה לאור, כפי שיבואר.
מהו הדין הכללי בתחום התאגידים בקצרה?
הצדקה מהותית או מבנית?
אכן לתאגידי התקשורת והעיתונות קיים מעמד מכובד במובנים רבים, בוודאי בכל הקשור למידת השפעתם.
אך אין בפרט זה כדי ללמד על הכלל. שכן, קיימים תאגידים רבים אשר מידת השפעתם היא גדולה וחשובה וקצרה היריעה מלהכילם.
ובכלל, עצם הטענה כי המדובר בתאגידים עם כוח רב, אין בה כדי לשנות את תפיסת דיני החברות בכל הקשור לאחריותם של נושאי משרה בתאגיד.
דווקא כאשר בדיני לשון הרע עסקינן, עניין המחיל בתוכו שאלות חוקתיות מן המעלה הראשונה, יכולנו לצפות מן המחוקק שיעניק הגנה לכל הפחות זהה להגנה הניתנת על פי הדין הכללי. שכן, אין צורך בלפרט עד כמה חשובה העיתונות הכתובה במשטר דמוקרטי.
כך, ייכל המחוקק לקבוע כי כאשר חש עצמו אדם נפגע מפרסום זה או אחר בעיתון, יגיש תביעה כנגד התאגיד, קרי האישיות המשפטית בעלת העיתון, בענייננו ההוצאה לאור וידון בטריבונאלים המשפטיים מולה, אך לא עשה כן.
זאת ועוד, לכאורה הטיעון כי לאמצעי התקשורת כוח השפעה גדול, כלל לא יעמוד בעניין זה, שכן לרוב, אותן הפרסונות המגישות התביעה כנגד הפרסום הם לרוב דמויות חזקות בחברה ואנשי ציבור, שעליהם בוודאי שלא ניתן לומר שהם חסרי השפעה.
אך למרות הדיון הקצר שלעיל, בא המחוקק ולמעשה סטה מן הדין הכללי שהיה מקובל בעת ההיא, ואף בעת זו, וכך נתן בידי כל נפגע מפרסום לכאורה הכוח לתבוע באופן אישי למעשה את כל שקשור בהררכיית הפרסום החל מן הכתב ועד העורך הראשי.
לעיתים רבות, כאשר פלוני חפץ לתבוע תאגיד זה או אחר, עורכי דינו מנסים למצוא כל הלכה משפטית ולו הקלושה על מנת שיוכלו לתבוע אישית את בעלי החברה או נושאי המשרה שבו, קרי הליך של הרמת מסך.
מקרים אלו מתרחשים פעמים רבות כאשר ידוע שהחברה מצויה בהליכים שלא מאפשרים לנפגע לגבות ממנה כספים, או במצב שבו ברור כי בעל החברה או נושא המשרה שבה הוא הרוח החיה, וכן ובעיקר נפגעים אלה ואחרים חפצים בהגשת תביעה כנגד האיש בשר ודם שעובד בחברה משום שפעמים רבות הוא בעל "הכיס העמוק", ולא החברה.
הצדקה כלכלית?
אם נכונות הן הנחות יסוד אלה, הרי שקשה להבין ההסדר שקבע המחוקק לעניין דיני לשון הרע.
ודוק- ברור כי למערכת העיתון- ההוצאה לאור יש "כיס עמוק" דיו לכסות כל תביעה, שכן אין חולק כי המדובר בתאגידים חזקים ביותר.
כמו כן, קשה לומר שכתב זוטר זה או אחר ממש מזוהה עם העיתון עד כדי כך.
אם כן, קשה להצביע על הצדקה כלכלית ממשית לתביעה אישית כנגד כתב בעיתון, מה גם שבלאו הכי מערכת העיתון לא "תפקיר" את הכתב בשטח, ותגבה אותו הן בייצוג משפטי והן בליווי ההליכים.
כפי שנדון לעיל, אחריותם של נושאי המשרה היא בשלוש רמות:
א.תביעות של החברה- כאמור, נושא זה רלוונטי באופן משני בלבד לענייננו, הואיל ואין דיני לשון הרע מעלים סוגיה מיוחדת בעניין זה ולכן לא נתמקד בפן הזה.
ב.תביעות בין נושאי המשרה- אף בעניין זה אין דיני לשון הרע מעלים על נס את הסוגיה שבפנינו, אם כי יש לציים כי לא אחת החוק משמש ככלי שרת בידי נושאי משרה על מנת להפעיל לחץ זה או אחר כנגד חבריהם על מנת להשיג מטרות אחרות.
כך למשל בעניין דויטש ואח' נ' שאול אשכנזי[30][30] , נדון מקרה שבו סכסוך ידוע ומתוקשר בין בעלי מניות ודירקטורים בחברת "וורלד גרופ הולדינגס בע"מ" הביאו בפני בית המשפט סכסוך הקשור בטענות אודות לשון הרע כנגד דירקטור אשר לכאורה טען כנגד חבריו כי הם מבצעים שימוש במידע פנים.
דוגמאות כאלה קיימות למכביר. אך יחד עם זאת אין בה ייחודיות, שכן כפי שנעשה שימוש בעילה זו יכל היה להיעשות שימוש בכל עילה אחרת שבחוק, ועל כן נייחד את עיקר דיוננו לאחריות נושאי המשרה מול צדדים שלישיים.
ג. בין צד שלישי לנושאי המשרה- זהי אם כן הרמה הנוגעת לענייננו ולכן נתמקד בה בהרחבה.
אחריות נושאי המשרה בתאגיד כלפי צדדים שלישיים-
כפי שנדון לעיל, חוק איסור לשון הרע מרחיב הדין האזרחי והפלילי הכללי לעניין דיני לשון הרע, ומוסיף הוראות ייחודיות משלו.
משמעות ההרחבה הינה כי נפגע שהוא צד שלישי שלרוב אינו ידוע ומוכר לתאגיד, יכול לתבוע את כל הנושאים באחריות החל מן הכתב ועד להוצאה לאור, על כל השרשרת שבה.
האחראי העיקרי הינו המפרסם, ברם לעניין העוולה האזרחית יוכל נפגע לתבוע קשת רחבה יותר של נתבעים.
הואיל וסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע מחיל על העוולה האזרחית את הוראות פקודת הנזיקין בכל הקשור לאחריות השילוחית, יכולים לשאת באחריות המפרסם, המסייע, המקור, והמעביד או השולח.
וכדברי המלומד א' שנהר בספרו "דיני לשון הרע", הוצאת נבו:
"כאשר המפרסם הוא אורגן של תאגיד עלול התאגיד לחוב בגין הפרסום, אם נעשה הפרסום על ידי האורגן בכושרו כאורגן. יש להדגיש, כי הטלת אחריות לפרסום לשון הרע על שולח, מעביד או תאגיד, אינה פוטרת את המפרסם עצמו מאחריות בגין מעשיו. לפיכך, אם יימצא שהאחריות לפרסום חלה על שולח, מעביד, או תאגיד, יחוב המפרסם עצמו לצד הנושאים באחריות השילוחית או התאגידית ונוסף עליהם". (הדגשות אינן במקור).
יש לזכור כי האחריות על פי סעיפים 11 ו-12 לחוק איסור לשון הרע, אינם מטילים אחריות אזרחית בלבד, אלא גם אחריות פלילית ישירה, ברם, החוק פוטר מאחריות פלילית במקרים מסויימים, ולכן זו אינה גורפת כמו האחריות האזרחית, בה עסקינן.
באחריות פלילית ישא המפרסם, מי שפרסם באמצעות אחר ומי ששידל, קרי על פי סעיפים 30, 31 ו-33 לחוק העונשין.
כפי שנאמר החוק בסעיפים 11 ו-12 מרחיב את מעגל האחראים בלשון הרע, ולא מסייג, וזאת על פי כללי הרחבת האחריות שבפקודת הנזיקין ובחוק העונשין.
אמצעי התקשורת-
הגדרה זו הינה רחבה ביותר. "עיתון" על פי משמעותו בפקודת העיתונות, אשר נדפס בכל שפה, ויוצא לאור בישראל, המכיל ידיעות וחדשות במגוון תחומים. כמו כן, בתיקון השלישי לחוק הוספו להגדרה גם שידורי הרדיו והטלויזיה הן על פי חוק הרשות השנייה לטלויזיה ולרדיו, תש"ן-1990, והן על פי חוק הבזק, תשמ"ב-1982.
ה"נתבעים הפוטנציאליים":
א. העיתונאי והמקור- המדובר למעשה בשני הגורמים אשר הביאו את דבר הלשון הרע לאמצעי התקשורת.
העיתונאי- הוא מי שהכין הפרסום ומסר אותה לאמצעי התקשורת בו הוא עובד, ובמקרה שבוא עסקינן- בבית ההוצאה לאור. האחריות הינה על פרסום שהעביר בפועל.
המקור- על פי פסיקת בית המשפט בעניין פרידמן[31][31]המקור הוא מי שהביא את דבר פרסום לשון הרע לאמצעי התקשורת ובכך גרם לפרסומו. יחד עם זאת ראוי לומר כי הרשימה לעניין סוגי האנשים שהביאו הידעה – אינה סגורה.
ב. העורך- על פי סעיף 11(א) לחוק, "עורך אמצעי התקשורת" הוא מי שהגדרתו הפורמלית מוגדר ככזה, אם כי העורך לא יהיה אחראי במצב בו לא מילא בפועל בתפקידו. על פי דברי שר המשפטים דאז מר שמואל תמיר, בכנסת, בדיון להצעת החוק, נאמר כי האחריות המוטלת על העורך הינה כחלק מאחריותו המיניסטריאלית לנעשה. אחריותו זו הינה רחבה, וכוללת גם פרסומים שנעשו במוספי העיתון. עורך ששימש בפועל כעורך יתקשה לטעון כמשקל נגד להטלת אחריות כי הפרסום שובש, להבדיל משאר בעלי התפקידים. יש להדגיש כי על פי סעיף 11(ב) לחוק, ישנו סייג לאחריות בפלילים של העורך אם יוכח כי "נקט אמצעים סבירים כדי למנוע אותה לשון הרע ושלא ידע על קיומה".
ג. עורכי משנה- המחליט בפועל על הפרסום- החוק מטיל אחריות גם על דרגי הביניים, כך למשל שבו העורך הראשי העביר חלק מסמכויותיו לסגניו השונים, ולכן גם הם "מכוסים" וייטלו אחריות על תפקידם.
ד. המוציא לאור- האחראי על אמצעי התקשורת- אחריות זו הינה אזרחית בלבד. האחראי הוא המוציא לאור. המוציא לאור יכול להיות תאגיד או אדם. ברם, לענייננו, העיתונים היומיים ההוצאה לאור מאוגדת בתאגיד חזק ובעל השפעה.
על אף שבענייננו זו התמקדתי בעיתונות היומית, ראוי למען השלמת התמונה, לומר כי האחריות קיימת גם כלפי רשות השידור והרשות השנייה. עם זאת, בין שתי הרשויות קיימים הבדלים כגון סוגיית הפטור הניתנת לרשות השידור על פי סעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), לפיה אין אחריות אזרחית אלא ברשלנות. ומנגד ניראה כי הרשות השנייה תיכנס לגדר סעיף 11, ולכן, תשא במלוא האחריות.
לשון הרע בדפוס-
סעיף 12 הרחיב את קשת האחראים בלשון הרע בכל הקשור ללשון הרע שנעשה בדפוס, כאשר מדובר בעיתון המופצים עד 40 ימים הין הופעת גיליון למשהו (קרי, יחול על דו ירחונים, שנתונים ורבעונים), וכאשר מדובר בעיתון שאינו בעל רישיון תקף על פי סעיפים 4 ו-5 לפקודת העיתונות.
במקרה כזה האחראים יהיו מחזיק בית הדפוס, מוכר הפרסום ומפיץ הפרסום.
יוצא איפוא כי לאור ההגדרות שנקבעו בסעיף 12 על מנת להיכנס בגדרו, מדובר בסעיף מצומצם יחסית הואיל ואינו חל על העיתונים היומיים, אם כי מבחינה רעיונית מעלה על נס את גבולות אחריות האורגנים בתאגיד.
בפס"ד של בית המשפט המחוזי בתל אביב עלוא נ' רשת שוקן ונושאי משרה בה[32][32] הטילה כב' השופטת אחיטוב אחריות אישית על נושאי משרה בעיתון. באותו המקרה הוגשה תובענה כספית בלשון הרע. התובע מנשה עלוא, מאמן קבוצת הכדורגל של הפועל אשקלון תבע לפצותו בסכום של 1,050,000 ₪ בגין פרסומים פוגעניים בשמו. הפרסומים נשוא התביעה בוצעו במקומון ובערוץ הטלויזיה המקומי.
התביעה הוגשה נגד חמישה נתבעים: רשת שוקן בע"מ – הבעלים, המוציאה לאור והאחראית להפצתו של המקומון "כאן דרום", ברק סרי- העורך בפועל של "כאן דרום"; משה בוקר- כתב "כאן דרום" וכתב מגזין החדשות "יום אחד" בערוץ הטלויזיה המקומי; חברת הכבלים תבל- האחראית לשידורי הערוץ המקומי, רונית סלינקיו- עורכת מגזין "יום אחד".
הפניקס- חברה לביטוח, מבטחה של תבל, נתבעת אשר נוספה לאחר תיקון כתב התביעה.
בשנת 2000 הופיעה בגיליון של "כאן דרום", כתבה ראשית המסקרת את "מעצרו, חקירתו ושחרורו בתנאים מגבילים של מנשה עלוא.
בגוף הכתבה, אשר הופיעה הן בעמוד הראשון והן בעמוד פנימי, נסקר "מעצרו וחקירתו של מנשה עלוא". נכתב בין היתר:
"... עלאווה חשוד כי שילם במהלך העונה שעברה כספים לשחקנים כדי שיחבלו בקבוצה ויאפשרו את שובו לאימון הקבוצה... ביום רביעי כאמור, נחקר עלאווה במשך שעות ארוכות ושוחרר אחר הצהריים בתנאים מגבילים. על עלאווה נאסר ליצור קשר עם מספר אנשים, ביניהם שחקנים בקבוצה המעורבים בחקירה".
לאחר מכן שודרה כתבה ב"יום אחד" בערוץ 3 של תבל ברוח דברים דומה לכתבה שפורסמה ב"כאן דרום".
עלאווה טען כי לא היו אלו דברי אמת ודרש התנצלות מהמפרסמים והתנצלות זו לא אחרה להגיע.
בעת הדיון בגובה הפיצוי דנה השופטת באחריות כל אחד מהנתבעים -
לגבי הכתב מ"כאן דרום", משה בוקר אמרה השופטת כי:
" הנידון חקר את הידיעות בדבר התובע הן בהיותו כתב "יום אחד" והן בהיותו "כתב כאן דרום", הוא היה חתום על הכתבות וכן היה בעל המידע הרב ביותר אודות הסתירות בסיפור. מעדותו עולה, כי ניזון ממקור שני ולא מפי קצין משטרה, אף על פי כן הנ"ל לא מצא לנכון לחפש מקורות נוספים אמינים יותר ולא פנה לתובע לקבלת תגובתו."
לגבי העורך בפועל של "כל דרום" כתבה השופטת:
" הנ"ל היה העורך האחראי של המקומון. מעדותו עולה, כי התיר מרחב פעולה רב לנתבע 3 (משה בוקר), זאת ועוד ידע, כי המידע נדלה ממקור במשטרה ע"י מתווך ולא ע"י נתבע 3 (עמ' 53-54 לפרוטוקול) ואף על פי כן לא ראה לנכון להורות לנתבע 3 לאסוף מידע נוסף ומאמת או לפנות לקבלת תגובת התובע."
לגבי רשת שוקן פסקה השופטת:
"אחריותה נגזרת מהיותה המוציאה לאור, הבעלים והאחראית להפצת המקומון "כאן דרום".
נתבעת זו בעלת השליטה הניהולית על הכתבים והעורך (2-3), ככזו חובתה לפקח על פעולותיהם וכן לקבוע נהלים הולמים לפרסום כתבות מן הסוג האמור.
לא הובאו ראיות לשאלה כיצד פעלה נתבעת זו, אך מבחן התוצאה ומעצם קרות האירוע עולה, כי לא אכפה סטנדרט התנהגות, כאמור. לא זו אף זו - לא הועלתה טענה מטעמה, כי נקטה פעולות משמעת נגד הנתבעים, אשר תחת שליטתה הניהולית. עובדה זו הינה לה לרועץ."
מהאמור לעיל ניתן לראות כי בית המשפט הטיל בנוסף לרשת שוקן אחריות אישית על נושאי המשרה – הכתב והעורך בפועל.
בפס"ד של בית משפט השלום באשדוד[33][33] ניתן לראות שוב החלה של סעיף 11 על העורכת ועל צלם תמונה פוגענית מיום 6.10.95, באותו המקרה בגיליון של העיתון המקומי באילת, "ערב חדש" (עיתונות אילת) בע"מ, הנתבעת 1, בעריכתה של גב' ארית יקיר, הנתבעת 3, הופיעה בכותרת הגיליון תמונות של נשים בחצי עירום ובכללן תמונה של התובעת, ומתחת לתמונה נכתב: "נפתחה עונת הצ'רטרים".
במדורו "הנוצצים" של מר ג'קי פומס, הנתבע 2 שהיה צלם במקומון, הופיעו שוב התמונות שבכותרת הגליון ובכללן תמונתה של התובעת.
בכיתוב מעל התמונות נכתב:
"ערב ראש השנה נחתה בעובדה טיסת שכר ראשונה לעונת התיירות החורף 1995/96 (אל-על מציריך). השנה צפויים להגיע לאילת כ- 200,000 תיירים ב- 60 טיסות שבועיות. כבר עכשיו אפשר לראות בחופינו את הסנוניות הראשונות, חתיכות זהובות שיער מאירופה, שבאות לתפוס שיזוף מלא, חופשי חופשי. אצלן קריר עכשיו ואצלנו מים צלולים, אוירה אקזוטית ושמש מלטפת.
לפניכם מספר תמונות שצולמו בחוף אלמוג".
תמונתה של התובעת צולמה באילת, בקיץ 90' בחוף פיפסון, ולא בשנת 95' בחוף אלמוג.
בקיץ 90 שהתה התובעת באילת, כתיירת נוצריה מצרפת. התמונה ביחד עם תמונות נוספות שלה צולמו ע"י הנתבע.
תמונותיה של התובעת פורסמו בזמנו בעיתונים בהם עבד הצלם, "העולם הזה", "חדשות" ועיתון מקומי אחר באילת.
בשנת 91' שבה התובעת לביקור נוסף באילת ובשנת 92' הגיעה לעוד ביקור, שבמהלכו התגיירה וקיבלה מעמד של עולה חדשה.
סמוך לפרסום עבדה התובעת בחברה המאוחדת לתיירות בע"מ והיתה חברתו של מר שלום דדון, מנהל מלון באילת, כשהיה בכוונתם להינשא.
עם פרסום הגליון, זיהתה התובעת את תמונתה וביקשה מהנתבעים התנצלות, אלא שהם לא שעו לדרישתה. לטענת הנתבעים, התנצלות כזו היתה גורמת יותר נזק לתובעת, מאחר שפרסום נוסף היה ממקד את תשומת הלב לתמונתה.
ביום 20.11.95, קיבלה התובעת מכתב פיטורין ממקום עבודתה, גם קשריה עם מר דדון נותקו והם לא התחתנו, בסופו של דבר.
התובעת טענה כי, צילומיה בקיץ 90' היו שלא בהסכמתה, כמו כן טענה כי פרסום תמונתה בשנת 95' באופן הנחזה כאילו צולמה בשנת 95', מהווה פרסום לשון הרע כנגדה וגם פוגע בפרטיותה. לטענתה, פיטוריה וניתוק קשריה עם מר דדון, נגרמו אך ורק בשל פרסום תמונתה.
התובעת תבעה מהנתבעים פיצויים בסך 650,000 ש"ח, וכן סך של 10,000 ש"ח, שכר עבודה של חודש, עד להגשת התביעה. עוד היא תובעת, לצוות על הנתבעים לפרסם התנצלות בעיתון, בגודל ובמיקום של הפרסום הפוגע.
הנתבעים טענו כי קשה לזהות את התובעת, ביום הפרסום, כזו המצולמת בתמונה, כי הצילומים בשנת 90' היו בהסכמת התובעת, תוך שיתוף פעולה מלא מצידה, כשידעה והסכימה שהתמונות תפורסמנה בעיתונים וגם ביקשה העתק מהעיתון. לשם כך, גם השאירה את כתובתה ואת מס' הטלפון שלה בחו"ל, אצל מר רפי פיפסון, עד הגנה 2.
הנתבעים טענו גם, כי פרסום התמונה היה פרסום חוזר ובתום לב, בלי שידעו או צריכים היו לדעת שהתובעת שבה ארצה, התגיירה ומתגוררת באילת וכי אין בפרסום לשון הרע, בהתחשב למקובל בעיר אילת.
השופט קבע בפס"ד כי :
" עפ"י סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע, נושאים באחריות לפרסום, גם העיתון, גם עורכו - הנתבעת 3 - וגם מי שהביא את התמונה לשם פרסומה, היינו הצלם - הנתבע.
3 הנתבעים, איפוא, נושאים באחריות לפרסום לשון הרע."
הנתבעים חוייבו בפירסום התנצלות ופיצויים לתובעת.
ניראה כי בתי המשפט דנים בסעיפים אלו בחוק ללא דיון מעמיק, מבלי שניתנה הדעת לעובדה כי המדובר לכאורה בסטייה חדה מן הדין הכללי.
הצעתי-
סבורני כי ראוי למחוקק ו/או לבית המשפט ליתן דעתו לחוק איסור לשון הרע, ואני סבור כי עליו לראות בסעיפים 11 ו-12 לחוק איסור לשון הרע כהוראות חוק השואבות את חייהן מיסודות הדין הישראלי, לרבות דיני התאגידים.
לא ראיתי כל סיבה מדוע ליתן עדיפות "אוטומטית" להטלת אחריות על נושא משרה בתאגיד שהוא בענייננו הוצאה לאור, שלרוב יהיה כתב ו/או עורך ו/או צלם אשר לכל הדעות מבצעים עבודה חשובה מן המעלה הראשונה במשטר דמוקרטי. אך ההיפך הוא הנכון. ניראה כי החוק בישראל החמיר עם נושאי משרה אלה אשר מבצעים תפקיד חוקתי, מעבר לנושאי המשרה בכל חברה אחרת, שלעיתים השלכתה הציבורית אפסית.
יכולה להישמע הטענה כי דווקא משום שאמצעי התקשורת הם כה חשובים ורגישים על נושאי המשרה להיזהר שבעתיים. אך סבורני כי אין ממש בגישה זו הואיל, ודיני התאגידים כבר מעניקים פתרון ראוי למקרים אלה או לכל הפחות עורכים דיון בנושא זה.
סבורני כי ראוי היה למחוקק ליתן דעתו לסוגיה, וכי בתי המשפט ינסו ככל יכולתם לבצע התאמת דינים לעקרונות היסוד בדיני התאגידים, על מנת ליצור דין וודאי ואחיד בכל תחומי המשפט בישראל, ככל הניתן.
יחד עם זאת, תהיה דעת הפסיקה כך או אחרת, חשוב מעל לכל, כי בתי המשפט בישראל יתנו דעתם לסוגיה זו שנראה כי נכנסה "מן הדלת האחורית" למשפט הישראלי מבלי שבתי המשפט יתנו דעתם לסוגיה.
ולכן, הצעתי להחיל הדין הכללי, אל דיני לשון הרע.
קרי, דרך המלך תהא בהגשת תביעה כנגד התאגיד, קרי, ההוצאה לאור האחראית על העיתון.
במצב דברים זה סבורני כי הן האינטרס הציבורי ישיג מטרתו, והן האינטרס האישי של התובע יתמלא.
האינטרס הציבורי-
ברור כי הציבור יבין ויקבל תביעה שהוגשה כנגד ההוצאה לאור ולא כנגד כתב פלוני או צלם אלמוני, אותו הוא אינו מכיר כלל לרוב.
העיתון שהוא לרוב יהיה גוף חזק ואמיד כלכלית, ישא בנטל ניהול התביעה, שהרי העיתון הוא שנשא ברוב הפירות הכלכליים של כתבה פלונית, וראוי שהוא יתן דעתו. לעיתון מערכת בלמים וביקורות פנימיות. ולכן, גם אם מקור הכתבה או הצילום נבעו מכתב זה או צלם אחר, הרי שהעיתון קיבל על עצמו האחריות המיידית לכל דבר שפרסם.
המסר צריך להיות מחד, כי העיתון הוא שפרסם והוא שישלם. מאידך, נהיה מעוניינים להבטיח שמידע ציבורי יהיה זמין ככל הניתן בגבולות המותר, ועל כן לא ראוי להטיל מורא ופחד על שלוחי התאגיד.
האינטרס האישי של התובע-
במצב זה, האינטרס האישי של התובע נשמר ואולי מתחזק. שכן, ברור כי ה"כיס העמוק" מצוי אצל התאגיד ולא אצל הכתב או הצלם לצורך הדוגמא.
המסר הוא לתובעים כי תביעתם תופנה אל הגוף שיוכל גם לפצותו, ועל כן האינטרס האישי נשמר היטב ועולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי.
מתי בכל זאת תוטל אחריות אישית?
אחריות אישית תוטל על פי הדין הכללי, אם כי תוך ביצוע התאמה לדיני לשון הרע.
דהיינו, במצב שבו יוכח כי בעל התפקיד התרשל או למצער פעל בכוונה לפרסום דברי לשון הרע, אז תוטל אחריות אישית.
הפועל היוצא מהנחה זו, הוא כי במצב שבו בעל התפקיד בתאגיד פעל בצורה סבירה, תוך מילוי השליחות שהוטלה עליו, לא יחוייב באחריות.
הצעה זו תביא להרמוניה בין הדינים ומאידך תשרת נאמנה האינטרס הציבורי והאישי.
חלק ג'-
סעיף 13- ההגנות המוחלטות-
סעיף 13 לחוק קובע רשימת הגנות הקרויות כפרסומים מותרים, ואשר מכונות גם כהגנות מוחלטות, כאשר לענייננו, אתמקד בס"ק .
סעיף 13 קובע כך:
"פרסומים מותרים (תיקון תשכ"ז, תשנ"ה)
13. לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי -
-----
(5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או
אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין - שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך
כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של
בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור.
(ההדגשות אינן במקור)
סעיף זה מעניק הגנה חשובה מעין כמותה, בלעדיה חיי המתדיינים ובאי כוחם ברשויות מוסמכות כגון בתי המשפט, היו בלתי נסבלים.
בקצרה, הסעיף מסדיר מצבים שכיחים שבהם מתקיימים דיונים אצל רשויות מוסמכות על פי חוק, ולענייננו אטול הדוגמא המובנת מאליה, של דיונים הנערכים בבתי המשפט, כאשר תוך כדשי הדיון באים המתדיינים או באי כוחם בדין ודברים, שאלמלא הגנה זו, יכלו לשמש עילה לתביעה על החוק.
ברם, סבורני כי החוק העניק הגנה רחבה מדיי תחתה עלולים לחסות ביטויים פוגעים ומעלילי דיבה הנאמרים שלא לצורך.
ודוק. המחוקק לא הגביל האמור בחוק לעניינים הנחוצים, דרושים או נדרשים לצורך הדיון. מכאן, כי אין הגבלה ממשית על היקפו של הביטוי הפוגע, ובלבד שנאמר "תוך כדי דיון".
מכאן, כי המחוקק יכל היה לחשוב על בתי מגבלות. האחת היא כאשר הביטוי נאמר תוך כדי דיון. השנייה, דברים הנאמרים לצורך או הקשורים לדיון.
כבר אקדים המאוחר ואומר כי בהצעת החוק המקורית שני יסודות אלה הופיעו. על פי לשון הצעת החוק המקורית נקבע והוספה הפסקה "ולצורך הדיון ובהקשר אתו". דא עקא כי לאור גלי ביקורת שהוטחו בהצעה זו, הושמטו מילים אלו.
לאור השמטת רכיב חשוב זה, ניתן היה לסבור כי רכיב "תוך כדי דיון", יצומצם או יכונס למצבים בהם נאמרים הביטויים הפוגעים במצבים בהם הביטויים נאמרים תוך כדי דיונים בפני רשויות מוסמכות כגון בתי משפט.
אך ההיפך הוא הנכון. פסיקות בתי המשפט הרחיבו רכיב זה, עד שהפכו הגנה זו להגנה שנהוג לכנותה כהגנה מוחלטת.
בפסק דין מנחה שניתן בבית המשפט העליון בע"פ 634/73, שלמה זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"מ כח(2) 620, אמר כבוד השופט ברנזון:
" לאור המילה "בפניהם" בדיבור הנ"ל "תוך כדי הדיון כאמור" אפשר היה לפרשו על דרך הצמצום שזה חל רק על הנעשה והנאמר במהלך המשפט בפני בית-המשפט בשבתו לדין. ואולם, פירוש זה הוא צר מדי ואינו עונה לצרכים הלגיטימיים של ניהול משפט תקין באורח חפשי ללא מורא ופחד וללא חשש של הסתבכות במשפט פלילי או אזרחי. ואכן, האסמכתאות מראות שהחיסוי משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה. הנה-כי-כן, גם צעד מוקדם של סיפור המעשה לעורך-הדין לשם הכנת עדות שתוגש במשפט העתיד לבוא הוא במסגרת החיסוי".
(הדגשות אינן מקור)
כהמחשה לפסיקה מנחה זו ולפירוש המרחיב שמעניקה הפסיקה להגנה זו, תובא כדוגמא מקרה שנדון בבית משפט השלום בפני כבוד השופטת מארק-הורנצ'יק בת.א. 22537/05, בבש"א 165089/05. במקרה זה הוגשה תביעה אישית כנגד עורך הדין אשר ייצג את פרודתו של התובע. בין יתר טענות התובע, נטען כי במהלך בקשה לקבלת צו עיכוב יציאה מן הארץ, נכתבו דברים בוטים כנגדו, שכללו תיאורים מביכים בדבר פעילותו המינית לכאורה.
במקרה זה לא היה חולק כי הדברים נאמרו "תוך כדי דיון", הואיל ומדובר בדברים שנכתבו בבקשה לקבלת צו עיכוב יציאה. ולכן כבוד השופטת המלומדת פעלה כאמור בחוק. ברם, עולה השאלה, עד כמה הדברים שנאמרו באותו המקרה אכן היו נידרשים, והאם האינטרס הציבורי הגשים יעדו, כאשר דברים קשים נאמרים בכסות הגנה זו.
פסק דין זה מעלה שאלה מעניינת נוספת שהפסיקה כמעט ולא דנה בו. בעניין זה כאמור הוגשה התביעה כנגד עורך הדין עצמו, המייצג, כאשר לעניין זה אומרת כבוד השופטת המלומדת:
" עורכי הדין הפועלים בשמם של המתדיינים, נסמכים על מצגיהם ותיאוריהם העובדתיים, ועליה הם סומכים טענותיהם המשפטיות. חיוב המבקש בעוולת לשון הרע במקרה זה תוביל למצב בלתי נסבל, שבו עורכי דין המייצגים בעלי דין בערכאות שיפוטיות יוטלו עליהם חובות בדיקה בדבר אמיתות תוכן דבריהם באופן בלתי סביר וראוי".
עמדה זו הינה ראויה גם בעיני. ככל שהמדובר במייצגים ובאי כוח יש ליתן הגנה רחבה ככל הניתן על מנת שאינטרס חיוני של ניהול משפט בחופשיות יתקיים קל וחומר כאשר אלו ניזונים ממידע שמסופק על לקוחם, ועל כן המידע לא מצוי בשליטתם.
ברם, שאלה מעניינת עולה בהמשך לדוגמא זו. מה היתה החלטת בית המשפט אילו התביעה הוגשה כנגד בעלת הדין ולא כנגד בא כוחה.
סבורני כי ככלת הכל, לא ראוי ליתן לבעלי הדין עצמם חיסיון מוחלט לכל אמירה פוגעת ומעליבה, אשר איננה קשורה מהותית לדיון.
למעשה מדובר במצב אבסורד. אילו ביטויים פוגעים היו נאמרים שלא במסגרת דיון משפטי, ובהקשר זה דיון משפטי במובנו הרחב כפי שהפסיקה פירשה, הרי שהפוגע היה מחוייב בלשון הרע. אך יוצא כי דווקא בית המשפט בפניו בא הנפגע לתבוע עלבונו, הוא הנותן את הגושפנקא החוקית בעל כורחו לביטויים מעליבים, שאלמלא היו נאמרים בפניו – לא היו חוסים תחת ההגנה.
לצד פרשנות מרחיבה זו, אין בחוק מנגנון בולם או מצמצם הגנה רחבה זו. הואיל ותחת הגנת החוק עלולים בעלי דין ואף באי כוחם לשחרר חרצובות לשונם והכל תחת אמתלה של הגנות על פי דין.
על דיכוטומיה זו הצביע כבוד השופט שטרוזמן שהביע דעה שונה מזו של כבוד השופט גרוס, בפסק דין מנחה בע"פ (ת"א) 546/92 רפ דורון נ' טליה טריינין-גורן, כהיא לשינא:
"לדעתי, הפרשנות המרחיבה של הלכה זו, לפיה כל אמירה בין בעלי-דין ובאי-כוחם במהלך דיון משפטי ביניהם מוגנת בצל החיסוי האמור, הינה מרחיקת לכת וחורגת עד מאוד מלשונו של הסעיף. הפרשנות המרחיבה לביטוי "דיון בפניהם" מכוונת להחיל את החיסוי גם על כתבי טענות, מסמכים ותצהירים המוחלפים בין בעלי הדין לפני הגשתם לבית המשפט, כלומר בהיותם פרסום מחוץ לפורום השיפוטי, אבל אין מכך להסיק שחילופי דברים בין בעלי-דין או באי-כוחם...".
בהמשך מוסיף כבוד השופט:
" לדעתי, אין להסיק שתיקון זה פותח את שעריו של סעיף 13(5) לרווחה ומעניק משכן לכל אמירה ואמירה, כך שתחסה בצל החיסיון. פירוש ראוי של תיקון זה יקבע את תכליתו בכוונת המחוקק למניעת התדיינויות משפטיות טורדניות בגין אמירה זו או אחרת, המחייבת בירור אם נאמרה בקשר להליך המשפטי אם לאו".
גם לעניין האינטרס הציבורי מוסיף כבוד השופט:
" הטעם לפירוש מצמצם זה של התיקון נובע מכך שקשה להצביע על האינטרס המיוחד לציבור, למערכת המשפט או לבעל-דין, המצדיק חיסיון מוחלט לכל אמירה ולכל עלבון. האינטרס הבסיסי הגלום בחיסיון זה ברור לכל והוא הגנה על הניהול התקין של ההליך המשפטי ועל הצדדים המתדיינים כך שיוכלו להעלות את כל הטענות הדרושות לצורך מיצוי עניינם ולהתבטא ללא חשש מהליכים אזרחיים או פליליים בגין פרסום לשון הרע. אבל מימושה של מטרה זו אינו מצדיק חיסיון ללא סייג שמשמעו היתר לפרסום לשון הרע על בעל-דין או בא-כוחו ופגיעה בכבודו ללא כל צורך בו להליך המשפטי. הדעת אינה סובלת שתובע או נתבע יוכל לכתוב בכתב טענתו, או במסמך אחר (תצהיר, גילוי מסמכים, לשאלון תשובות וכד'), דברי נאצה על יריבו (ואגב כך לגרום לפרסומים בעיתונות הכתובה והאלקטרונית) ללא חשש מפני חיוב בפיצויים על פי חוק איסור לשון הרע. לכן, לדעתי, אסורה היתה הפגיעה בשמו של אדם לפני חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, קל וחומר אחרי חקיקת חוק זה".
ולסיכום מוסיף כבוד השופט:
"התיקון שהשמיט את חיסויו של הפרסום רק "לצורך הדיון ובהקשר לו" לא הסיר את תחולת חוק איסור לשון הרע מהמתדיינים, אלא התיר את חרצובות לשונם לנוע בחופשיות, ללא חשש, בתחום השייך לדיון המשפטי כל עוד הם עושים כך בתום-לב ובאמונה שדבריהם אמנם קשורים לדיון".
עמדת כבוד השופט שטורזמן בעניין טריינין גורן שלעיל ראויה ומבורכת בעיני, וזאת משלושה היבטים.
א. ניהול משפט יעיל ואיכותי על הגרעין העובדתי שבאמת במחלוקת
זהו הרכיב החשוב ביותר. על פי עקרון זה, על בתי המשפט לדרוש כי הדברים שיאמרו בפניו יהיו העובדות והטענות המשפטיות הרלוונטיות. כאשר בעלי דין מסיבות שונות בוחרים לטעון למשל בכתבי טענותיהם עניינים מעליבים על בעל הדין שכנגד, עניינים שאין להם קשר ישיר או עקיף להליך המשפטי, הרי שבמצב כזה בתי המשפט מקבלים מידע רב, רב מדיי, המקשה עליו להכריע בשאלות החשובות ביותר למשפט.
ב. תכלית החוק -
לטעמי הוספת הוראה לפיה נידרש קשר בין הדברים הנאמרים
ובין הדיון עצמו משרתים נאמנה את תכלית ההגנה. כאמור
תכליתה העיקרית של ההגנה הינה להתיר מגבלות ככל הניתן על
ההליך השיפוטי ובקשר אליו. דא עקא, שהפירוש המוענק לחוק
אינו משרת תכלית זו באופן הולם. שכן התרת חרצובות לשון
המתדיינים "תוך כדי דיון" יוצרת בקרב בעלי הדין תחושת מועקה
שבה יעמדו חסרי אונים מול השתלחות בעל דין בבעל דין אחר.
יש להאיר את אור הזרקורים לעבר ניהול דיון בצורה מכובדת
ובתום לב. ניהול הליך באופן לא הולם ומשתלח אינו משרת תכלית
החקיקה בהקשר זה.
ג. שיקולי מדיניות-
שמירת אמון הציבור בבתי המשפט.
סבורני כי אין זה סוד כי אמון הציבור במערכות המדינה השונות הולך ונשחק, בלשון עדינה. עם זאת מגמות חמורות ביותר מלמדות כי מערכת המשפט מאבדת אמונה בציבור הרחב, ולכך וודאי ישנן סיבות כבדות משקל בהן לא אעסוק.
במצב דברים זה, אין להוסיף למצב עדין זה גם את האפשרות להתבטא שלא בכבוד במסגרת הדיונים המשפטיים בפני בתי המשפט.
כאשר מדינה משדרת מסר לפיו בכסות דיונים משפטיים ניתן לומר הכל, בתי המשפט נחשפים לאמירות גסות ובוטות, שאין מקומן בבתי המשפט.
אמנם לבתי המשפט כלים משפטיים להתמודד עם תופעות אלו, כגון על פי פקודת ביזיון בית המשפט, בו נעשה שימוש ביד קמוצה. ברם, ניראה כי לבעלי הדין אשר לעיתים בתום ליבם נכנסו להליך משפטי, יחשפו לעלבונות קשים ופוגעים שהקשר בינם ובין הצורך בהם להליך המשפטי- אינו קיים.
סבורני כי מתן הגנה רחבה זו בנסיבות אלה עלולה להרתיע ציבור הגון אשר חושש מדברים שיאמרו על ידי הצד השני, שלא להגיש תביעות על מנת שלא תפתחנה תיבות פנדורה ושלא יהיו חשופים לעלבונות והכל ""תוך כדי דיון"" משפטי.
ההיבט החינוכי.
אין חולק כי התנהלות בבתי המשפט כמו בכל רשות מוסמכת, עליה להתנהל בחופשיות ללא מורא ופחד. יחד עם זאת, להתנהלות זו, במיוחד בפני בתי המשפט, הערך החינוכי הוא חשוב ביותר וקשור בקשר גורדי גם לרכיב הנוסף בו דנו לעיל בדבר שמירת אמון הציבור בבתי המשפט.
כאשר המערכת המשפטית, כשלוחת המדינה ושלטון החוק משדרות מסר לפיו, על כל מאבק משפטי להיות נקי ככל הניתן מביטויים מעליבים, ובוודאי מביטויים שאין להם כל הכרח לצורך הדיון המשפטי. רכיב זה מבקש לומר כי אלימות מילולית אין מקומה במערכת המשפטית, קל וחומר במצב בו אין לה כל צורך.
כאשר מחנכים הציבור לנהוג בכבוד אל המערכות המייצגות את שלטון החוק, כגון בתי המשפט, נצפה כי המאבקים המשפטיים יהיו מכובדים.
הצעתי-
לאור האמור לעיל, ברצוני להציע כי רכיב הצורך יוחזר לחוק תוך קביעת מנגנונים בולמים.
ודוק. הצעתנו היא כי לשון החוק תהיה כדלקמן:
13. לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי -
(5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או
אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין - שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך
כדי דיון ולצורך הדיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של
בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון ולצורכו כאמור.
(תוספות אינן במקור)
כמובן שמטבע תביעות לשון הרע בתי המשפט נחשפים לביטויים פוגעים ומעליבים, שכן אלמלא אלה, התביעות לא היו מוגשות. ברם, חשוב להדגיש האמור ברכיבים אלו לא נוגע לתביעות על פי דיני לשון הרע בלבד, אלא ההגנה חלה על כל הדיונים שנעשים במסגרת דיון אצל רשות שיפוטית בכל נושא ועניין.
זוהי אם כן, עמדה הצהרתית. הצהרה לפיה על דיון משפטי להיות הוגן ומכובד. כאשר אם נאמרו דברים פוגעים אגב דיון משפטי, על אומר האמירה הקשה יהיה להוכיח כי הביטוי היה חיוני וקשור למשפט.
סוף דבר-
בשורות שלעיל, נעשה להציג בקצרה את עיקרי החוק, תוך הצעה לשינויו בשלושה היבטים.
גם אם הצעות אלו לא יתקבלו כמות שהן, ראוי לטעמי לערוך בהן דיון מעמיק, שאף אם לא יתרחש כעת, יתקיים בעתיד הקרוב, וראוי שכך
כתובת המשרד:
רח' דובנוב 10, תל-אביב, בניין בית אמות, ק.4.
טלפון. 03-6957775 (רב קווי) פקס. 03-6955299
[1] . חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. [2] . בג"צ 73/53 חברת קול העם בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז', 873. [3] . "חופש הביטוי ומגבלותיו", אהרון ברק, הפרקליט מ', תשנ"ב, חוברת א'. [4] . ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד לא(2),281, 305. [5] . ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח', פ"ד לב(3), 337, 343. [6] . ע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פ"ד מג(3) 840, 862. [7] . משפט וממשל א', "המהפיכה החוקתית: זכויות יסוד מוגנות", אהרון ברק, תשנ"ב-תשנ"ג, 9. [8] . ע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר, תק-על כרך 96 (3) תשנ"ו-תשנ"ז, 1996. [9] . דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' יוסף קראוס, תק-על כרך 98(2), 1352. [10] . ת"א (ת"א) 1561/91 איסר הראל נ' "דבר" בע"מ ואח', תק-מח, כרך 94(3) תשנ"ד-תשנ"ה, 1994,268. [11] . ע"א 259/89 הוצאת עיתון מודיעין בע"מ ואח' נ' ספירו, פ"ד מו(3), 48, 57. [12] . ע"א 552/73 רוזנבלום ואח' נ' כץ וערעור שכנגד, פ"ד ל(1), 589, 594. [13] . ראה הערה 8 לעיל, עמ' 321. [14] . ראה הערה 20 לעיל בעמ' 527. [15] . חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981. [16] . ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח' פ"ד מט (2), 843, 862. [17] . דיני לשון הרע, אורי שנהר, נבו הוצאה לאור, עמ' 173. [18] . חוק העונשין, התשל"ז-1977. להלן "חוק העונשין". [19] י' גרוס חוק החברות החדש (מהדורה שלישית) תשס"ג -2003- בעמוד 99. [20] Smith .V.van gorkom 488 A. 2d. 858. (del supr- 985). [21] Dorchester Finnance Co. V. Stebbing [1989] BCLC 498. [22] ת"א (י-ם) 400/89 הכנ"ר כמפרק בנק צפון אמריקה נ זוסמן ואחרים נד (2) 3 . [23] ראה פרק ד1 לפקודת החברות. [24] חוק החברות סעיף 47 : "פעולותיו של אורגן וכוונותיו הן פעולותיה של החברה וכוונותיה". [25] ע"פ 3027/90 חב' מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ מדנ"י פ"ד מה (4) 364. בעמוד 382. [26] ע"א 03 / 8133 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ [פדאור (לא פורסם) 04 (17) 540], עמוד 1. [27] ע"א 9916/02 בן מעש אהרון נגד שולדר חב' לבנייה תק-על 2004 (1) 938. [28] דברי השופט אור בע"א 4612/95 מתתיהו נגד שטיל- נא' (4) 769. עמוד 792. [29] א' זילברפלד אחריות אישית בתאגיד והרמת מסך- דין פסיקה ופרקטיקה. (כרך ב'- תשס"ה 2004). [30] ת.א. 72863/06 דויטש נ' אשכנזי (לא פורסם) [31] דיני לשון הרע, אורי שנהר, נבו הוצאה לאור, עמ' 100. [32] תא (ת"א) 2580/00, עלוא מנשה נ' רשת שוקן בע"מ [33] אן אריאלי נ' ערב חדש (עיתונות) אילת בע"מ 98 (7) 121.
Σχόλια