שרון כהן, עו"ד
חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 קובע קשת נרחבה של מקרים בגינם יחוייב אדם בלשון הרע במישור האזרחי או הפלילי.
כדי שאדם יחוייב בלשון הרע עליו לעמוד בשני מבחנים עיקריים. הראשון – הגדרת לשון הרע שעל פי החוק מוגדרת בין היתר בסעיף 1(1) – "דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם". המרכיב השני הינו – פרסום. בחוק נעשית הבחנה בין לשון הרע בכתב לפיה נידרש כי בנסיבות העניין הדבר עלול היה להגיע לאדם נוסף, או שנאמרה בעל פה.
לפי הגדרת החוק, יוצא כי לכאורה מקרים רבים שאנו נתקלים בהם ביומיום יכולים להיכנס לגדר החוק.
במקרים המתאימים החוק מקל עם מי שנפגע או עלול היה להיפגע מפרסום לשון הרע, הואיל והחוק מעניק אפשרות לפיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 50,000 ₪, או 100,000 ₪, אם הוכחה כוונה לפגוע.
אולם, החוק שמחד מגדיר באופן נרחב הגדרתה של לשון הרע, מצמצם את תחולת החוק על יד ההגנות המופיעות בפרק ג' בחוק. כך למשל תהיה הגנה למי שפרסם דברי לשון הרע אך נהג בתום לב או שנכנס לרשימת מקרים בהם הפרסומים יהיו מותרים על פי סעיף 13 לחוק.
בנוסף הפסיקה מצמצת פעמים רבות את תחולת החוק, מן החשש כי החוק יזלוג לכל התבטאות שנאמרת.למשל, אם הוכח כי הדברים נאמרו ב"אידנא ד'ריתחא", קרי, כאשר האדם היה שרוי במצב נפשי מלחיץ, או בכעס לא שגרתי – המפרסם יכול שלא להיות מחוייב בפיצוי.
יוצא, כי דיני לשון הרע, הם עניין מורכב, שבו החוק על כל ההגנות שבו מצד אחד, והצמצום שעושה הפסיקה מצד שני, הופך החוק לדבר שיש ליתן לו תשומת הלב בשל הסוגיות הרבות שהוא מחיל בתוכו.